אתמול אוננתי. הייתי לבד ואוננתי. חשבתי עליך כשעשיתי את זה.
וידעתי. ידעתי מה יקרה לי, כשאחשוב עליך, ואגע בעצמי.
אבל רציתי. רציתי לחשוב עליך. למרות שידעתי מה יקרה, כשאחשוב עליך, ואגע בעצמי.
לא היה אכפת לי. רציתי לחשוב עליך.
מריצה בראש מחשבות.
"תראי לי איך את גומרת ילדה".
"תראי לי איך את גומרת ילדה"
"תראי לי איך את גומרת ילדה"
וזה כמו מנטרה. חופרת לעצמי עם המשפט הזה. רק בשביל לחשוב.
בכלל לא לשם הגמירה.
אבל גמרתי.
וכשזה קרה, לא התפלאתי. הייתי מוכנה לזה. היה צפוי. היה צפוי כי חיכיתי שיגיע.
וכשזה הגיע, זה היה חזק. כואב. מטלטל.
בכיתי. וכבר שכחתי איך זה מרגיש לבכות אחרי גמירה.
בכי כזה שסותם את האף. כזה שמרטיב את הכרית.
וחייב בשקט. שלא יישמע. וכל מה שיצא היה נהמות מעומק הבטן.
וזה הכי כואב. כואב כי בא לצרוח את הבכי.
בא לי לצרוח שאני לא אני.
שאני מנסה להיות אני.
שאני לא מצליחה להיות אני.
מאוד רוצה אבל אני לא אני.
שאני נלחמת להיות אני.
שזה חשוב לי בטירוף להיות אני.
שאני עוד שנייה מתייאשת להיות אני.
על כל שדיי, על כל סטיותיי, על כל המפלצות שבי.
שאני שוב מתרחקת ורוצה להיות נורמלית.
ואולי לא?
זה מה יש. שני קצוות, מושכים אותי מהידיים.
ואני נקרעת, נחצית לשניים.
ואני רוצה להיות שלמה...
אבל אני חצויה.
