היום זה עוד יום רגיל. אתמול נרדמתי ב 23:00, קמתי, כרגיל, באיחור. לא הצלחתי להתעורר בזמן. השעון המעורר מצלצל כבר משעה 6:45 ונדחה עד 7:20.
כמו כל יום, בסוף קמתי. בסדר ההתארגנות הבנאלי שלי- פיפי, צחצוח שיניים, בגדים ואפילו ארוכים, איפור, שיער... יש לי עוד 20 דקות של טירוף במטבח, יותר מהזמן שנשאר לי בדרך כלל. אני מתפנקת בקרונפלקס וגרנולה וזוכה לאכול את זה בבית ולא תוך כדי נסיעה.
נכנסת לאוטו, מבסוטה על המזגהא, מרוצה מהעניין שזה לא הרכב שלי הפעם, ומכינה את עצמי לנסיעה של שעה דרומה. כרגיל, כמו כל בוקר, מאזינה לטל ואביעד.. ככה אני פותחת כל בוקר בשנים האחרונות.
גם בדרך דרומה, מסתבר, נתקלת בפקקים.. פקק בסדר גודל שאינו מבייש את מה שאני עוברת מדי בוקר. מחזיקה אצבעות שלא יהיה בדרך חזרה.
אחרי נסיעה ארוכה, מגיעה למחוז חפצי. כשמסיימת אפילו מגדירה את היום כהצלחה.
בדרך חזרה, מסתכלת על הנוף, התגעגעתי. הייתי עושה את הדרך הזו לפני עשור. שירתתי בדרום. יש משהו במרחבים הצהובים של הדרום שגורם לי לרצות ללכת לאיבוד.
כייף לנסוע עם הרכב של אבא, ובמיוחד כשאין פקקים (כנראה שזה יום המזל שלי). בכלל, ממשיכה את קו המחשבה של שבוע שעבר שכבר כדאי להחליף רכב כי שלי כבר מתחיל לזייף. מוחקת את המחשבה, למי יש כוח להתחייב לשלוש שנים? אני אנסה לחסוך עוד כמה חודשים.
ממשיכה לנסוע, באופק אני רואה עננה שחורה שמאיימת להמטיר טריליוני טיפות, ממש כשכבר התחלתי לחשוב שטעו בתחזיות... גשם מטורף, אני עוד שנייה בבית.
הגעתי הביתה, הגשם לא פוסק.
מוותרת כל כך בקלות על האימון בחדר כושר. החלטתי שחבל לבזבז את הזמן ואני צריכה להעמיד מרק אסייתי עם אטריות, כאלה שאוכלים עם צ'ופסטיקס. הרגשה של בית, ושגרה של חורף...
בשלב כלשהו במהלך היום אני מקבלת טלפון מאבא שמבשר על הרכב שלי שנמעך תחת עץ שקרס...
ולחשוב שהייתי אמורה להתחתן היום...
