מרגישה כל כך חשופה. הכל פתוח, החוטים יוצאים החוצה. כל נגיעה צורמת, מותירה אחריה כוויות. וכולם, כולם, כולם יכולים לעבור ולפרוט בי, כאוות נפשם. להשאיר צלקות. להשאיר אותי מופקרת ונטושה.
אני נשאבת לבור שחור. נופלת על הצד הלא נכון בקרקע קרה. אין אחיזה. אני תלויה... תלויה בחפצים, מקומות, זכרונות. תלויה באנשים. הכל יכול לקרוס תחתיי ברגע אחד. הכל קורס תחת העומס. ככה זה כשתלויים. אין שליטה.
אני רוצה לשנוא אותך, להבין אותך, לכעוס עליך, לירוק עליך, לחבק אותך, לבעוט אותך, לעטוף אותך, להכאיב לך, ללטף אותך, להתעלל בך, לאהוב אותך לסיומת.
אני צריכה לקשור אותך לכסא ולפרוק עליך את התסכולים שלי. את הכעסים, האכזבות. ידיים, רגליים, מגבת בפה. ללחוש לך באוזן "תסתום את הפה ש׳ך!". לצעוק לך ש"קיבינימט גם אל תהנהן". לתפוס חזק את הסנטר עם היד שלי, להעיף את הראש הצידה. לתפוס חזק בשיער המאפיר, להטות בחוזקה אחורה. לראות אותך מתפתל בכסא. את כל המטר תשעים שלך. לגרום לעיניים הכחולות שלך להתגלגל. לסטור כי גלגלת אותן. או סתם כי הן כחולות. לסטור לך שלוש, עשר, חמישים פעמים. בדקה. עד שתאדים. אני אבוא עם הלבוש הזנותי ביותר שלי. עם העקבים הכי גבוהים. שתרגיש עמוק את השפיץ חודר לגוף שלך. אני רוצה שתדמם,והדם שלך יזרום על הרצפה העקומה ויתרחק מאיתנו. אני רוצה שתהיה שם שעיר לעזאזל. בשביל כולם. ואני אנצל אותך מינית. אקח מה שיבוא לי. אדהר לך על הזין. בקצב שלי בא, בעודך קשור. כשאתעייף, אשב ואאונן מולך. ואגמור. ואפול על הרצפה. אכדרר את עצמי ואבכה. והדמעות שלי יכסו את הרצפה... ויזרמו לכיוונך כי הרצפה המזויינת עקומה. ואתה תרגיש אותן בכפות הרגליים.
וכבר לא אדע מה לעשות...
כי אולי כבר לא יהיו בי
כעסים, תסכולים, אכזבות.
וסביר להניח
שאפילו לא אאמין
שזו הייתי אני שם,
טעונה ברוע כלפיך.
אשחרר אותך
לחיבוק
ואבקש שתשאר...
* הכתיבה באמת משחררת.
