4:30 בבוקר.
שוב לא נרדמת.
לפני שעתיים אוננתי מולו, אחרי למעלה מחצי שנה שזה לא קרה.
קראתי לו מהסלון, שיתפתי אותו שאני מנסה ואני לא מבטיחה שום דבר.
הסברתי לו שאני צריכה שיזיין אותי קצת, רק עם הכיפה, וכשאודיע לו שאני גומרת- שיחדור אליי חזק.
גמרתי מולו, אחרי למעלה מחצי שנה שזה לא קרה.
לא הספקתי לבחון את המחשבות שעברו לי בראש באותם רגעים והגוף הוצף רגשות.
אחרי שבריר שנייה הגיעו הדמעות, וקול בכי.
הן הציפו את החדר, מלא דמעות, נהר של דמעות.
דמעות מבוישות.
דמעות אשמות.
דמעות כועסות.
דמעות עצובות.
דמעות מיואשות.
חיפשו מפלט, אולי מרגוע.
הכל היה רטוב. רציתי לשחות בהן, על גבי רפסודה מעץ, לאסוף אותן חזרה, למיין בסלים. כל דמעה לרגש אליו היא שייכת, אבל הן כל כך התערבבו האחת בשנייה. הרגשתי אבודה, לא הצלחתי לזהות מי שייכת למה.
לבסוף, הנחתי להן...
זה קרה לפני שעתיים.
השעה 4:45.
הכל כבר הספיק להתייבש.
נשארו רק עדויות-
סימנים לבנים של מלח יבש.
פרקתי.
אפשר להירדם.
לילה טוב.
