החוסר בחיבוק.
הוא כאב אינסופי.
היא הייתה מדוכאת מהכול, ממנו. מהחיים. מיואשת. ולא מצאה כלים לדבר.
אז היא הרימה עלינו ידיים.
הוא.. התעלל בנו כלכלית. בה. דרכנו. ורגשית.
הוא היה הפחדן העלוב שלא הצליח להרים עלינו ידיים והשתמש בתבעורת שבה, בתסכול ובזעם שלה להכות אותנו.הוא.. הכה רק אותה....
ואנחנו..?! היכנו אחד את השני.כל הזמן. . על הכול.. על מנת פסטה אחת שמישהו אכל ולא השאיר לאחר. כי גדלנו בלי.. האוכל.. היו יותר ימים שהמקרר היה ריק מאשר ימים שבהם המקרר היה מלא. או בכלל. מכיל אפילו משהו..
היא לקחה מהפה שלה וניסתה . אבל גם היא הייתה רעבה. מותשת. . וחיה בתחושה שהיום אני רק יכולה לתאר כתחושת כישלון. ואנחנו הרגשנו ככה כל פעם שהבאנו אותה כך או אחרת למצב שהיא הרגישה ככה.
חייתי תמיד בתחושה שלא משנה מה.. אני לא טובה מספיק. כי הרגישה לא טובה מספיק"אני לא עושה עבורכם מספיק?!" היא הייתה צורחת בהיסטריה...כשרבנו היא אהבה להגיד משפט שעד היום בהתחשב בנסיבות הוא טראומה ."את בדיוק כמו אבא שלך". האבא שהכה אותה. אכזב אותה. הרעיב אותנו. הזניח את המשפחה שלו כדי לזיין .... אליו היא השוותה אותי. האדם שהיא הכי שונאת בעולם. הרגשתי באותו רגע שהיא שונאת אותי גם. מעולם לא אמרתי לה כמההתחושה הזאת ליוותה אותי. ועוד כשהיא ביקרה אותי כל הזמן. ואני שידעתי שזה מרגיז אותה עברתי מתחושת האשמה לדווקאיות. למרד. כדי להתעמת איתה כדי להוציא עליה הכול. את כל המשקעים. יוצרת בכוונה עימות .. כדי שהיא תצא מהכלים!! כדי להכאיב לה כמו שכאב לי .
למדתי ממנו.. לתת לה את הכאב הזה. השם של הכאב הזה היה "אמא" כל כך הרבה שנים שלא חיבקתי אותה ולא היא אותי . לא באמת. מעולם לא הרגשתי מוגנת בידיים שלה.. כשהיא הייתה בוכה ומחבקת אחרי הכול..ומצטערת אומרת שוב שוב כמה היא מצטערת.. מתישהו הפסקתי להאמין לה. למרות שזה היה נכון. היא הייתה במצוקה מש עצמה והיא לא ראתה כלום חוץ מכאב,אלימות וחרדה בעצמה.
אבל בידיים שלו... הרגשתי אהובה ומיוחדת. הנה האירוניה. הוא נגע בי. הוא הרס אותי מבפנים. ניצל את האהבה הטהורה שהייתה לי אליו.. ומעולם לא עשה את זה כואב. הוא שר שירים על דובים הפיקניק. והמתיק סוד. ואמר שאני הדבר הכי יפה בעולם .ואז.. סלחתי לו על הכול. על הפעמים שהוא לא בא . על שהזניח. על זה שלא היה לנו מה לאכול. הוא מכר לנו סיפורים שאמא לא רוצה שנראה אותנו ולכן הוא לא יכל להביא לנו.. וכשהוא כבר לא מכר שקרים כי היינו חכמים מדי נשאר לו רק לאלף אותנו.. יותר נכון אותי במניפולציות רגשיות.. ורק כשלמדתי מה הוא עושה באמת.. כשהבנתי שזה אסור... הוא כבר לא היה האלוהים שלי. הוא כבר לא היה הגבר הגדול המגן שאוהב אותי והנה.. "יום אחד אני אעבור לגור עם אבא.. והכול יהיה בסדר." הוא לא היה הסופרמן שלי. אני זוכרת את הרגע הזה.. בשיעור חינוך מיני, בכיתה ז'.. שכולם גיחכו במבוכה מול מודל מעץ של איבר המין הזכרי.. והמילים זקפה או חזה נזרקו לאוויר. אני הבנתי שאני לא מובכת מאותם דברים. אלא מובכת מזה שאני יודעת הרבה יותר... כל חיבוק שלו היה רעל מאותו רגע. ועדיין כל פעם מההרגל.. של .. כמו אישה מוכה שחוזרת לתקופת.. סולחת לו. ושוב מוצאת את עצמי הטרף שלו. רק שפה.. הוא לא מתנצל. הוא לא מרגיש שהוא עושה משהו רע. אני גם לא מבקשת שיפסיק. לפחות לא בקול.
וכל מניפולציה רגשית שעבדה לו הוא הכניס אותנו לסיטואציה שבה הוא יכל לגעת בי.
הוא מעולם לא שכב איתי. במיוחד ברגע שהוא הבין כמה אני מבינה. הוא ראה בשתיקה שלי הסכמה .מין חוזה שלי ושלו... שאני.. לא חתמתי עליו. מעולם.
אז אותה זכרתי כאישה שמכה אותי. אותו.. כזה שנוגע מזניח. שיכל להיעלם לחודשיים, ואז לחזור רק כדי לגעת שוב ולגעת שוב. ולגעת.. שוב ולהגיד שזה אמא שלא הרשתה לו לראות אותנו. או אמא שלא נתנה לו להגיע למסיבת הסיום,הצגה,טיול.... ואני.. רציתי איפהשהו את המגע שלו. הוא לימד אותי ככה. שזאת הדרך היחידה בעולם שארגיש אהובה ועטופה. באותם רגעים הייתי כל העולם בשבילו גם אם אחר כך הוא היה מזניח אותנו.. הייתי חוזרת גם כשידעתי שזה פסול. ואסור. הוא עשה לזה כל כך הרבה נורמליזציה. ושיעבד אותי למגע שלו.. שגם אם ידעתי כמה זה פסול ואסור חזרתי ורק שלרגע ארגיש אהובה כי מולה הרגשתי רק ביקורת וכעס.. כי ככה היא הייתה. מול עצמה. הוא היה משתמש בי וזורק. בלי להתנצל. ואני .. התמכרתי לתשומת הלב שלו והרגשתי נבגדת בכל פעם שאישה הייתה נכנסת לחייו. שנאתי את כולן. והוא סיפר להן שזה כי אמא מרעילה לי את הראש עליו.. ...
בפעם הראשונה שהבנתי את כל זה.. הבנתי שאני ילדה שגדלה בלי הדבר הכי בסיסי בעולם שילד רוצה. חיבוק. מאמא. אחי היה יותר מחובר אליה אבל יש לו קשיים אחרים מולה. אבל לא רק החיבוק שלה היה חסר. כל חיבוק. אמיתי שלא בא מניצולי או פגיעה או אחרי ריב . אחרי מכות. חיבוק כמו שהוא.
מאהבה.
חיברתי חיבוק לכאב ונמנעתי ממנו כל השנים. עד היום קשה לי לחבק או להתחבק. ואני זקוקה לזה..
מה קורה כשאתה גדל ככה?! אחי יעיד על עצמו. אני?! חבילה מעולה.. אבל הייתי צריכה טיפולים פסיכולוגיים רצופים כדי להוציא את האלימות מתוכי.
נהייתי מתבגרת כועסת. אלימה שהיום היא מבוגרת אוהבת אבל כואבת.
הייתי ילדה צינית. מרירה. רעילה. ויכולתי בקלות להישאר שם אם לא הייתי מטפלת בעצמי. למדתי להגיד אני אוהבת אותך ומתגעגעת גם לאמא. ולסלוח לה. בעיקר לעצמי . על זה שלא הבנתי אותה. הייתי ילדה. לא יכולתי להכיל בכלל את הכאב שלה והיא.. לא יכלה להכיל את שלי. אבל מה קורה לאדם כזה שגדל בלי חיבוק אמיתי מאהבה?!
אני אדם שקשה לו להביע רגש.
או מביע יותר מדי ולא מצליח לאזן את זה.
אני מרגיש אשם.תמיד. בהכול .גם אם יורד עכשיו גשם.
תמיד מפחדת להתעמת מול כעס של אנשים כלפיי. אז מוודאת.. שאולי שוב הפעם הם לא כועסים עליי כי אז אני שוב לא אדע מה עשיתי לא בסדר במקום להבין שגם כעס הוא רגש לגיטימי. והוא ממש לא חייב להיגמר באלימות.
הייתי חסרת ביטחון. שנים. מיגנתי את עצמי לא באכילה מרובה. אלא אכילה רגשית..
היא לא הייתה בכמויות היא הייתה בחשקים. היא עדיין כזאת. אני עצובה אני אוכלת מתוק. אני כועסת זה מלוח..שומני.. עדיפות לבשרי. ולפעמים ימים שלמים אני לא אוכלת . או אכלת מעט מאוד ואז מגיע יום שאני אוכלת הכול. ועדיין אבחנו אותי ללא הפרעות אכילה ביחידה להפרעות אכילה.. כי לא שאלו את השאלות הנכונות. ואני.. לא שאלתי אותן. כנראה לא רציתי לשמוע את התשובות.
המשקל . מגן. עליי ממגע. פחות נוגעים בי. פחות סיכוי לכאוב מגע. התרגלתי לחוסר בקרבה . העדפתי את מנגנון ההרתעה. כמה כל הגברים כולל אבא יפחדו לפגוע בי. היום אני גדולה,קשוחה.. אבל לא מפחדת כבר להיפגע. רק זקוקה לחיבוק. אמיתי של אהבה. ועכשיו ... עכשיו שאני נותנת אותו לעצמי. לאט לאט.. גם המשקל יירד.. אבל גם המועקה.
