Rising from the ashes

שוב...

ושוב.. עד שהשפרצתי את כולי עליה.

 עברו שנים מאז שנתתי לאישה לחדור אליי.

 היא חנקה אותי. היא נשכה אותי.. כל זה כשהיא בתוכי.

 אני כנוע מולה.. מול הסערות שבה.. 

 אני שלה. 

בואי.

בואי ונתבזה יחד בלהיכנע לתאווה.

כנועים יחד לתשוקה. 

 שתשפיל אותנו ותעביר מאיתנו כל צל של גאווה

 היא תותיר אותנו עירומים חשופים ופגיעים,

 מתמסרים לכל מה שיש לעינוגי הבשר להציע.

 תתעלסי איתי  בלי הגיון. 

 בלי מחשבה. בלי פחד.

 אני ואת ...

שנגמור יחד .

אתה יודע...

 קשה לי לזכור תאריכים.

 אני זוכר.ת אנשים.

 חיית פרא,  תגיד לי...  עוד זוכרים אותך אחרים?!

בין ההנהגה,הפוליטיקה, מלחמות , וכל העולם המשוגע שנהייה משוגע יותר..

 הם זוכרים לספר עליך?

 תמיד אמרתי.  לא היינו בסטיז'. אבל אתה אף פעם לא תדע איך השפעת על החיים שלי. איך עזרת לי    גם כשלא ראית כמה.

 לפעמים מילה שלך ,הקטינה את הבעיה לכלום .  תמיד היה לך זמן לומר :" הלו.. לנשום!" גם כשאתה בעצמך שכחת לעשות את זה. 

  3 שנים עברו.   מתוכם שנתיים בעולם חשוך, שחור ואלים יותר ממה שאי פעם ידענו .

 ואתה.. נקודת אור , נעלמת בדיוק כשעכשיו אנחנו מחפשים לראות אנשים טובים , שלא שוכחים לאהוב. לטפל. לשמור על השפיות השבירה בתוך הכאוס היציב והשלם. 

  מקווה שאתה נח שם יאצ..  מתגעגע. תמיד.

האדונית האדמונית שלי הגיעה אתמול,מוכנה לקרב כמעט..

אתמול היא סימנה אותי.

אתמול בזמן שאני מעריץ את הגוף שלה, קיבלתי נשיכות,ונשיקות פראיות שדורשות שלא אפסיק. 

יש לי סימני שיניים על החזה.. על הכתפיים.. על הידיים..( מזל שחורף, מכסה את זה עם השרוולים.. ואני בעננים מהסימנים)

אחרי שבוע קשה שלי ושלה עם המון דברים חדשים,החשובים לעשות,ושבוע יום הולדת שלי סגרנו את כל זה בלילה שבו  הייתה   ההצהרה .."אתה שלי!" היא רצתה רק להתפרק לתוך הידיים שלי. להינמס.. כלפי חוץ, מדובר במלכת הקרח. שמורה,אסופה אלגנטית ושקטה.

כשאנחנו לבד, החיה יוצאת ממנה.. והיא גורמת לי להוציא את שלי. אתמול היא שאלה אותי אם אי פעם אתן לה לחדור אליי..  כששמעתי את עצמי עונה לה " כן". נדהמתי.  לא חשבתי שאתן למישהי שוב את זה. זה קרה פעמיים בחיי שמישהי חדרה אליי עם סטראפ. זה נגמר כשהיא לא הבינה למה זה קשה. למה זה לא משהו שאני יכול לתת לה לבצע בי כמו שהיא רוצה.

האדמונית חיבקה אותי חזק.. נשכה שוב. ואז נישקה אותי שוב ושוב...

 מה שהפך לסשן נשיקות ונשיכות.נהמות. גניחות. שריטות. פריימל על מלא. כמובן שבסשן פריימל אני גונח כמו ילדה טובה, וגם כמו הזאבון שאני.

הגוף שלי נפצע שוב ושוב,והנפש שלי נבנתה שוב ושוב. היינו בספייס שמזמן לא חוויתי. תוסיפו לכך את העובדה שאני מאוהב ביצור היפה והמלכותי הזאת  כמו  כלבלב של דיסני  ,ותקבלו זאבון מחויך מדי.

 קמתי כמובן, לפניה להכין את המקלחת,הקפה וארוחת הבוקר( אמרנו שאני חומר לחתונה נכון?!) כשהיא קמה..התארגנה, התלבשה ,ואז אמרה:" אני לא רוצה להתלבש..ואני צריכה ללכת אבל.."

"אבל?!  שאלתי.."

"... תתפשט.."

בוקר טוב שיהיה פה.

כאילו.. בתיאוריה, הייתי מוכן למצוץ זין בשבילה.

 בפועל.. זה בגלל שהיא בחיים לא תבקש ממני דבר כזה.

 אתמול האדמונית שלי,שבכלל באה מהויניל המשעמם והאפור בעולם( הלשעבר בקושי ירד לה אפילו.  אתם יודעים כבר איפה אני מבחינת הדבר הזה.. ומי שלא כנראה לא היה במקום הנכון להבין..) ואני ניסינו את הפוט פטיש שלי אחרי שראיתי שהיא עשתה  לק חדש לא פחות ולא יותר  בצבע אדום דם...ומשם כמובן  אני הייתי שלולית חמודה שמטפטפת לה על המיטה.אבל הגענו לזה בהדרגה אחרי שהחלטתי להראות לה איך נראה סשן הערצת גוף אמיתי . במיוחד כשאתה מאוהב ...

שעות. לא שעה.  לא שעתיים.. שעות של נשיקות קטנות. לשון. בכל מקום שביקשה..עיסוי,ליטופים..  כשאני מת לעשות הרבה מעבר והיא כמובן,רואה אותי משתגע. מהימים שבהם היא ואני היינו רוצים שיהיה לי זין רק כדי שהיא תוכל לראות אותו עומד כל פעם מחדש מולה..

ואז זה קרה.

היא הצמידה את כף הרגל שלה לפה שלי, ו.. איך אמרה ליהיא גרינר  באיזו תוכנית?   He made love to my  bohen ..בוהן למתקשים..היא פשוט עברה איתי אצבע אחר אצבע.. כשאני מעסה את הרגל שלה.. עובר על כל חלק ממנה.. היא לא מפסיקה לגנוח,ואני בדיוק ככה.. עושה אהבה איתה ,בלי להיות בתוכה , בלי כלום.. רק בלהעריץ כל איבר ואיבר מהגוף שלה .  ולמה התחלנו מהכותרת שכתבתי....?! כי היא שאלה... אם היה לה זין, האם הייתי מולה ככה גם אז.

 חשבתי, ועניתי.. לשולטת הקודמת שלי היה זין.  ולא ראיתי אותה פעם אחת,פחות מושלמת בגלל זה, אבל הגוף הנקבי ,במיוחד ג'ניטליה נקבית היה חסר לי . וזה היה ברור לאור העובדה שגם כשהייתי שלה.. הייתי פרפר חופשי (בהסכמתה) וטעמתי מפרחי הגן .ולמרות החופש שלי.. טעמתי נשים בלבד. עדיפות לנשים סיס ,אבל נשים.ומעבר לזה כרגע ,המחשבה על זין בפה שלי עושה לי רע. אני לא באמת אוהב זין. אלא אם הוא מחובר לאדם שאני אוהב. זה עושה לי טריגרים לכל מיני מקומות פחות טובים.

"אתה גיבור שאתה משתף אותי ככה,בכל מה שזה באמת עושה לך"

 אז אמרתי לה.. בשבילך,הגיבור כן ימצוץ זין .

והיא אמר " אולי במקום זה.. תמשיך עם האצבעות ברגליים שלי...."

..

אני שומע אותה לוחשת לי בציווי.

ואז שואלת"זה בסדר?!"

אני מחייך... ובשקט   מבצע את מבוקשה 

היא תופסת אותי מהשיער  שמלא בה.. לנשיקה.

"אתה באמת אוהב את זה?!"

אני מנשק אותה ברכות אינסופית .עונה לה  :"כן" וחוזר לשתוק...

היא מכניסה לי אצבעות לפה ואז מאוננת.. מרחיקה אותי.. כדי שאשתגע.היא לומדת מהר לשלוט בי.. זה בטוח.

ושוב נותנת לי לטעום אותה.. רק מהאצבעות שלה .. ואני מתחנן לגעת בה ..

היא מקרבת אותי שוב.. ומנשקת אותי. נושכת. משתיקה את היבבות שלי. ממשיכה לגעת בעצמה.  עד גמירה . ורק אז אני זוכה לעוד טעימה ממנה... 

 "אני רוצה שוב לגמור" אני שומע אותה אומרת..

והיא מצמידה את הראש שלי , סוגרת עליי עם הירכיים.. ומרקידה את כולה על השפתיים שלי..הלשון שלי.. והפעם היא מחליטה לשרוט את הגב שלי.. שוב ושוב.. עד שאני מרגיש אותה מתפרקת לתוכי.

 התלתלים האדומים שלה רטובים כל כך.. היא מעלה אותי אליה. מחבקת ופתאום היא בוכה . 

 אני. מנשק כל דמעה שלה.

שואל..:"מה קרה?!"

 היא מחזירה אותי אליה לחזה שליה להירדם בחיקה. 

"פיטבול שלי.."

"שלך.."

ואני מרגיש אותה רועדת. ובין הדמעות והצמרמורת.. היא לוחשת שוב..

"תודה"

"על מה?!"

"ששש..לך לישון.  יש לך עוד עבודה היום. " ומחבקת אותי שוב.

על מה תודה?!

"אתה.... תודה.. על.. אתה".

השארת על כוס  תה את הסימן של השפתיים שלך.. ואני שואל את עצמי אם בא לי בכלל לשטוף אותה.

הריח שלך בכריות שלי ואני נושם אותך .

 יש לי כמה שריטות ממך על הגב.. היית עדינה מדי אני אומר לעצמי... הייתי רוצה שיראו אותן יותר. 

 הגוף שלך, הזיעה שלך כל מה שטעמתי.. אני רוצה שוב ושוב, מוגש לי כמו 3 ארוחות.. כמה שתרצי לתת לי לטעום ממך...

הנשיכות הקטנות שלך...  כשעלית עליי והרגשתי אותך בוערת כל כך  רציתי להגיד לך כל כך הרבה והשתקת אותי עם הנשיקות שלך גורמת לי לאבד תחושה של זמן או מקום.. כל מה שחשבתי זה כאילו הייתי בתוכך.. כשאת עליי.. ושאלת אותי..איך אני מגיע לפורקן כשאני לא נחדר כבר הרבה זמן.  ולא רוצה שיגעו בי שם.. ולא הבנת כמה המנטליות שלי הצמיחה לי זין. כזה שהרגשתי שאת מנצלת בכל רגע עבור העונג שלך..

כשאת אומרת שאת קוראת הודעות ממני ומחייכת ואני גורם לך להסמיק. כשאת אומרת שטוב לך איתי.. זה מספיק...

 ואז כשאת ואני מפסידים שעות שינה לטובת תאוווה,ואת מתעלסת איתי בכזו חושניות , והנשיות שלך יוצאת עליי כמו חיית טרף.. אני נוצץ.  אני הולך ברחוב, מחפש לשמוע את הטלפון מצלצל..ואת השם שלך על המרקע המרצד.

 את מסמיקה כשאת קוראת אותי? אני מחכה לגמוע את המילים שלך. את הרוח שלך...

אני . מחכה לך 

אני נכנסת ומכנסת את כל השדים שבתוכי. צועקת "הלו!! תתעוררו כבר! אנחנו מתים?!" ואחד שואל אותי," מה את רוצה?! הרדמת אותנו כל הזמן הזה אין לנו מושג איך קמים!"המגדר,המשקל,הפוסט טראומה הם כולם מתעוררים צועקים בקולי קולות ועכשיו קשה לשמוע בחלל נזרקות מילים כמו אהבה. גאווה. ארון . ולי . כבר כואב לצעוק אליהם בחזרה. נשרף הגרון.אני מתכופף להרים פתק שנפל מאיזה מדף נשכח באיזו שידה בחדר  הימני שבלבואני מנסה לוודא שמה שאקרא לא כואב.אני פותח את הנייר המקומט ויש שם שתי מילים שאומרות הכול: עכשיו תורי"ואני מנסה להבין למה אני עומד בתור מדומיין הרי מעולם לא באמת היה תור ולא מספר ותמיד יכולתי להיכנס בדלת הזאת, בכל עת ובכל זמן. אז מה?! יש שם פקידה שצעקה "הבא בתור?!" או שהכול בראש שלך?!  כי מי קבע שעכשיו תורך ? אתה אתה קבעת להתעכב עד עכשיו במה שפחות חשובועשית אותך פחות נחשב.וזה כבר שינוי של מחשבה... של תפיסת עולם. תמיד תורי. לא עכשיו. לא אתמול.  עכשיו. ולעולם.

ככה. מתוך תחושה. כתיבה תמה עלית לי בזיכרון בפייסבוק.. ופתאום דמעות.. כמה אתה חסר לי כרגע. 

  לא היינו בסטיז' אבל היית בין האנשים היחידים בעולם, שהייתה להם מילה מדוייקת להגיד כשמישהו חיפש אותה.

 וכמה בא לי לשמוע את הקול הנמוך הזה שוב קורא לי "זאבה" או "סתמי" כפנייה ביננו בצחוק שהיה שמור לשנינו. ככה מתוך אמצע הלילה. לא ביום הפטירה שלך. לא יום הולדת של אף אחד מאיתנו.. ככה הגחת לתוך המוח שלי כשאני מתקשה להירדם.. 

 יאצ .  כמה גאה היית לראות  איך הכול מסביבי   נוצץ לאט לאט.. צבעתי את  החורבה הקטנה שלי.. לפחות את רובה.. אנחנו בדיוק באמצע.. בטח היית אומר לי איפה אפשר לשים כלובים מתקפלים לתקרה.. איפה אפשר לשים כנים לסכינים.. היית מעשן שוב.. משתעל. מתלונן על הגב.. ומכין עוד פלוגר  מפיסת עץ מדהימה שמצאת..

 יאצ..  איך זה שדווקא שטוב לי כל כך, בא לי לבכות?! בא לי  לשחרר.. לפרוק ואז השם שלך קופץ ככה כמו מתוך הזמנה לשחרר את החיה שבי? את  כל מה שאמרת שאתה רואה בעיניים שלי.   זוכר.ת שהיית אומר לי.. "את עוצרת.את מתאפקת" והתווכחתי איתך.. למרות שידעתי שאתה צודק.. פחדתי . מעצמי אולי זה עדיין ככה.. לימדו אותי לפחד ממנה. ממה שבי . הזאבה.הגור.ה . הכוח.. העוצמה.. והרגישות .

מהניצוץ שלי... תאמין לי .חיה רעה שאתה,שאני בדרך להפסיק לפחד.. אני בדרך... רק תעשה לי טובה יאצ.. תנוח כבר!!

תפסיק לקפץ  פה ככה.. כמו כוכב קטן נופל.... כל פעם שמישהו מבקש משאלה. כמו להצליח לבכות ..סתם.. לא ברור למה..

 תנוח כבר.

מתגעגע  ואוהבת. תמיד.

* אחרי ניתוח מציל חיים,השתחררתי ישר לתופת הזאת..

שמיים בוערים,

מטוסים מהירים,

 משתינה מפחד,

אבל הפעם לא לתוך טיטול או סירים.

מלחמה בחוץ,

ואנשים מפחדים לשמוע על המתים,

ואני יצאתי החוצה מתוך המוות,

ללוח מודעות אבל,

 שנפרש מולי עם שמות וסיפורים.

 הלב מטפטף, התפרים כבר לא,

 הפצעים שלי נסגרו,

 ונפתח אחד אחר חדש.

לעם שלי , למקום שלי שכל נשימה בו היא חשש 

 שכבתי שם, כמעט 60 ימים,

אבל מה זה אומר למי שכרגע בשניות השתנו לו החיים?

שאיבד כל מה שהיה לו בשניות נצחיות,

 ואני..?! מפחדת שיראו את החיוך שלי שאני שמחה לחיות.

בין כעס לשכול,

בין שחור ללבן,

 סיימתי את המלחמה שלי כמעט,

והתעוררתי למלחמת עולם.

 יצאתי מהדלת ההיא.. עם תפרים

כאלה ששמים על פצעים גדולים במיוחד.

 אולי כדאי לקרוא לצוות המנתחים שלי..

 להסביר להם,שגם פה יש אחד.

 שיחברו את הפצע הזה כמו את שלי לחמצן,אנטיביוטיקה ווואקום

ושמישהו יהיה אחראי כל כמה זמן לבדוק מדדים. ואנחנו נושמים.

 הם אמרו.. שפצע.. כל פצע נסגר בסוף.

 הם אמרו. הם מנתחים הם יודעים..

 והכל הפצעים הגדולים לאחר ניתוחים,

 תמיד נשארות צלקות.

 אז בואו ננתח. ואז.. נציל. נילחם.

  הרופא שלי אמר שפצע חי זה פצע מדמם.

לוקח לו זמן... אבל זה קורה. ומתישהו הרוב מחלים.

 תישאר צלקת מכוערת,

גם לי וגם לעם שלי,

 אבל כשהכול יעבור, הכול ייגמר,

נקשט אותה בצבעים אחרים או נשאיר אותה ככה..

 נחליט אחר כך. אולי באמת.. נשאיר ככה..

 שידעו שנלחמנו עד הסוף כדי להישאר בחיים.