שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

חוזרת לחיים

רווקות הוללת.מיניות משתוללת ..וכמה זיוני שכל על רגשות
לפני 4 ימים. שני, 14 באוקטובר 2019, בשעה 13:26

הבטתי בה.
כל כך יפה. מצולקת,מסומנת. חופשייה.
היא נשמה את הריח שלי ואני את שלה.
ולרגע.. הבועה הזאת, הייתה מנותקת מהמציאות שבחוץ.
היא הניחה לאצבעותיי לנוע בחופשיות על גבה.. העדינות שאחרי הכאב.

קולות נשימה בחדר.. הצעדים המדודים שלי.. ורעש הגוף שלה המתחכך בחבלים.
הגוף שלה רטוב ונוצץ מזיעה ושיגעון,
ואני... אני ממשיכה להעביר את האצבעות שלי על גבי העור החיוור שלה. אני עוצרת ,תופסת את הפנים היפות האלה..העגולות האלה...
השפתיים שלי עוטפות את שלה ,
אני סוגרת אותן בשלי בעדינות.והטעם שלה .. מוציא את החיה מתוכי.

כאשר החבלים נושרים מגופה,היא נשארת מרותקת למקומה. גופה מונח שם ,בשבילי .
השפתיים שלי עוברות על כל כתם צבע שנעשה בידיים..על כל חלקת אלוהים שנגעתי בה, והנשימה שלה נהיית כבדה יותר.אנחות התענוג יוצאות מתוכה בשקט ,היא מרוסנת.מאופקת.עד הרגע בו השפתיים שלי פוגשות את שדיה. הקימורים שלה נמסים בידיים, והגוף שלה זז ,מרוגש,נסער..מגורה...
ואני מצווה במבט..להישאר במקומה. העינוי של חוסר התזוזה,מול הגירוי האדיר עושה את שלו.. ומיד הנשימות הופכות לצעקות עונג..
לקולות בכי ותחינה..

"יפה שלי"אני לוחשת לה...
"כלבה כנועה שלי.." המילים מחלחלות לתוכה.. הנשימה נעצרת לרגע.. ואחרי ,יללת הגורה שאני אוהבת.
.. ואחריה.. שתינו.עטופות בשתיקה.

 

 

לפני חודש. רביעי, 18 בספטמבר 2019, בשעה 20:06

#יום_32: היה יום ממש נחמד.. אבל ברגע הכול התהפך..
אם אני אהיה בסדר?!כנראה שכן..כי אין לי כוח ללא להיות בסדר.. אין לי פריבילגיה לא להיות בסדר.
לא כתבתי ארבעה ימים.
כואב לי הראש,אני עם בחילות איומות. אני לא מצליחה להירדם. גרד איום בכל הגוף.. הכול מצביע על התקף חרדה ממושך.

והיום.. היום הגיעו הדמעות,הכעס,התחושה העייפה .. זאת שגורמת לי לרצות להתכרבל בתנוחת עובר ולא לצאת מהמיטה .

בא לי כרגע סושי, סרטים מצוירים ולנתק את עצמי מהעולם לשבוע ימים עד שכל זה יעבור.
להיות במיטה.. וזהו.

אין לי יכולת כזו..כי בפועל.. שונאת את זה. את הלשכב במיטה.. שונאת לנוח..מכירים את זה?! המונח שלי לנוח..שונה בתכלית משל רוב העולם....

יש לי יכולת מטומטמת שכזאת שתוך כדי התקף,אני מתוך אינרציה הולכת לעבודה, מטיילת עם צ'ואי...קמה באותה שעה.. כאילו החלק ההוא במוח מנסה לארגן את החרדה לתוך משבצת..
ואז..אני בוכה כי צ'ואי לא רוצה לחזור עכשיו הביתה. כי צ'ואי רוצה לשחק בדיוק כשהלב שלי מתפוצץ מחרדה..
ואני הולכת לשירותים בעבודה להפסקה של רבע שעה לבכות..לנגב דמעות ולחזור עם חיוך שבור לענות לשיחות של הלקוחות... וככה אני והיא,הפוסט טראומה שלי מתנהלות. וזאת המנוחה שלי,העבודה.. הפעולות הקטנות האלה שמנתקות אותי,או לפחות איכשהו קצת מורידות מהעוצמה של הדבר הזה..

זה התקף חרדה קל. כשאני עוד פועלת..

אבל לא היום. שוב התקף שקט מאוד במילים ורועש בהרגשה.. כאילו כל הגוף מחושמל,המוח עולה בלהבות. והנשימה..מדודה.חנוקה.
היום אני קפואה.. שקטה.

הראש שלו,מלא השיערות נח על הרגל שלי,הנשימות הקטנות שלו ... הוא בא .הוא בא לעשות לי חיוך. ואז נרדם.. ובלי לעשות כלום חוץ מסתם לנוח לידי.. הוא עשה מעליי כיפת ברזל רגשית. בלי לדבר. בלי מילים גם.. השקט האמיתי שלו פגש ברעש המטורף שבשתיקה שלי ,ליטף...
ואני בוכה.. והיד שלו ננעלת על הירך שלי.
ואני משתעלת ונחנקת..הוא נושם כבד יותר כאילו הרגיש שקשה גם לי לנשום..

אני לפני החלטה. שהולכת לשנות את העולם שלי מקצה לקצה..

. לא..אני כבר החלטתי.. עכשיו.. זה למצוא מספיק מרחב לנשום.. ולעשות. בשקט. לא כשהכול מרגיש כאילו מחר סוף העולם..

לפני חודש. שישי, 13 בספטמבר 2019, בשעה 20:23

#יום27_28: יום שישי ה13.קצת לפני הלוואין,כשכולם מחפשים סרט אימה לצפייה על פיצה ובירה.. אני חושבת על זה שאני אפילו לא יכולה לראות סופים עצובים בסרטים מצוירים או כאלה שאמורים להיות סרטים משפחתיים..
את פנג הלבן ראיתי בגיל שש. לא זוכרת אותו הרבה.. רק זוכרת זאב יפה תואר,עוצמתי,חיה חזקה עם נוכחות שבני האדם מנצלים וגורמים למותו.
כבר אז הבנתי.. הבנתי כמה רוע יש בנו בני האדם, שלא רוחות ושדים מפחידים אותי.גם לא דם. גם לא ראשים כרותים. או ג'וקים על הקירות..כל אלה מצמררים,מגעילים אותי(חוץ מדם,שמרתק אותי)
רוע מציאותי, של בני אדם אמיתיים הוא סרט אימה שבאמת מפחיד אותי.

סרט האימה שלי כולל חמישה בנים, אתם יודעים.כמו בשיר"הם לא מהחר'ה שהולכים לכלא, הם מהחבר'ה שהולכים לקרבי".
סרט האימה שלי כולל אותי מנוצלת לטובת בידור רגעי שלהם. כשאני חבולה,מדממת, וכל איבר בי מרגיש את כובד משקלם... פנג הלבן,זאב אנוס,כאוס ,הכפוי קרב.. נלחם על חייו עובר לי בראש, והיללות שלי נשמעות לתוך הלילה. ואף אחד לא מושיע.קולות הצחוק שלהם מתגברים על היללה החנוקה שלי. הם מרעימים את צחוקם והלגלוג שלהם משפיל וכל חדירה לתוכי,לעומק הבשר שלי מחלישה אותי, עד שאני נכנעת ,מושתקת..ונותרת שם בתוך ערימת חומרי הבניין עם האשפה שהם שפכו עליי..מלאה בהם בכל אחד מהם, נושאת על גופי את הריח ,הטעם והמגע ההרסני שלהם.
כואב לי כאילו פגעה בי משאית.הרגשתי שכל מה שאני רוצה זה למות. להניח להכול.שהכאב יעבור,הבושה, שהקול הזה..שלהם צוחקים ייצא לי מהאוזניים.שהריח והמגע ייצא ממני..
המים החמים במקלחת על הפצעים מחמירים את הכאב,ואני מרגישה שאני גוססת ומתעלפת במקלחת.לבד.

פנג הלבן בורח למותו. ונהייה לאגדה. החוזק שלו, יללת הקרב שלו.. השם שלו, הופך לסיפור על זאב מיתי,בלתי מנוצח שהפסיד רק פעם אחת בקרב.בקרב האחרון על חייו..

אני מתרוממת לבד,אחרי כמה דקות.. שקט מושלם של לפני זריחה. שקט של מוות. רק הקול של המים. נוטפים מעליי ממשיכים להיות בחלל החדר. הרצפה של המקלחת קפואה. אני חוזרת לחדר ..שלי ,שבו שמו אותי לבד ,בפנימייה של השטן.. כי פחדו ממני הבנות...אז הפרידו אותי מהן. כדי שלא אגע בהן באמצע הלילה..שלא אטריד אותן..כי זה מה שבנות שאוהבות בנות עושות..
כמה אירוני שזה בדיוק מה שקרה לי.שהלבד שלי,נתן להם לגיטימציה להמשיך...
והקשה התחיל. השנה ההיא,הגרועה בחיי התחילה עם בידוד,ואז אונס קבוצתי...
הלבד שלי. הפך להיות הלבד הגדול בעולם.

בינתיים התבגרתי, ולמרות שהם הרגו אותי..רק לרגע.
ןחזרתי . והנשיכה שלי, והטלפיים שלי היום..ידועות בחוזקן.
אני את סרט האימה שלי עברתי.אני חיה אותו כל יום בראש.. גם אם לפעמים מממ זה רק לרגע קטן.
ואז אני נזכרת שכבר אז..הייתי זאבה. עוד לפני שזכרתי אותה.הרבה לפני שחזרתי לחבק אותה.
והוא מלווה אותי .התמונה שלו.. היופי שלו.
..
והוא מלווה אותי בקרב

פנג הלבן.

לפני חודש. שלישי, 10 בספטמבר 2019, בשעה 01:03

#100_ימי_החלמה:
יום24:
על משקל אהבה,אופנה ומה שביניהם:

בחווה עמדה לה פרה,
שמנה,גדולה,יפה
עם סרט בשיער
וכשיצאה למרעה,
סירקה אף את זנבה,
למציאת זיווג הגון ומלא אהבה.

הייתה השמנה,נותנת חלב משובח,
שמנת מעטיניה הגדולים באופן מיוחד,
הייתה מזמרת ,
קושרת שוב,בכל בוקר הסרט על קצה שיערה,
ומר שור לא הגיע,
אך זאת המשיכה מזמרת
מזמנת לה חתיכת פר הרבעה.

אך כך יום אחד,
נפוצה שמועה,
ששוורים עניינם בפרות חטובות למראה
שחלב עטיניהן אינו משמין,
ואת צלמי האופנה של ווג לפרות הוא מזמין.
התחילו הפרות בדיאטת כסאח,
אפילו את העשב היו סופרות אחת לשנייה,
וזו הייתה מוציאה לזו חתיכה מהאסוב
אם הייתה זו מגזימה בגודל המנה.

כך עמדה השמנה ועיניה בוחנות,
איך סופרות הן מנות , כתמים והאם בין הכתמים הן מספיק לבנות.
כל בוקר הייתה מהססת לצאת למרעה ,
שמא הן תראנה שהיא לא בדיוק באותו המראה.

התחילה שמנה בוחנת את מנתה שלה,
וחלבה החמיץ בעטיניה
כיוון שהייתה אומללה.
אך יום אחד ,קמה על רגליה האחוריות,
קשרה הסרט שוב בגאווה
ואמרה לעצמה..אם שור לא רואה כמה אני נהדרת
אולי ראוי שימצא לו פרה אחרת.
בינתיים אעניק לעצמי אהבה,
ואם ירצה שור אותי,
יצטרך לקבל את זה שאני איני פרה רעבה.

וכשחברותיה בחנו שור כזה או אחר,ויצאו איתו לדייט אחד או שניים,
כשהן כמובן משובבות לשון ומלקקות לו קרניים...
עמדה השמנה,חיכתה בהמתנה,
והן היו אומרות לה,ככה לא תהייה חתונה.
"מי ביקש חתן?!" חשבה לעצמה. פרה שמנה עם סרט,
אני רוצה זכר אלפא, שייתן לי להרגיש.. גברת.
שיזריע,שיפליא בלשונו כשהוא נוגע בי ב..זנב... נו..בערך..
שיחליש אותי עד מתחת לברך!!"

עברו כמה ימים,ועונות התחלפו
ובחווה קיבלו פר חדש, צעיר,חסון נפלא למראה.
שחור היה.. פרסומת מהלכת לכוח,
ועיניו מלאות בתשוקה חסרת רסן
וכל הפרות רצו איתו לעבר השקיעה לברוח.
הן שרבבו שפתיים ,שהיו נפוחות ממהסיליקון באדיבות תנובה... הן סידרו לו את הקש
והמתיקו לו סוד
אך ההוא שלו.. לא רצה לעמוד.

אך עמדה השמנה,
סובבה ישבנה,
הרימה גבוה זנב
הוציאה מעטיניה העצומים את החלב,
עמד זה ההוא
מהשורה הנ"ל,
וזה החל בועט לכל עבר,
פירק הגדר , העיף לה הסרט מהשיער
ואתם יכולים להבין את השאר..

ומאז ועד היום בחווה,
עומדת השמנה ומצחקת
היא בוודאי בווג לפרות אינה מופיעה,
היא אכן לא מצאה חתן,
אך מצאה אהבה
גם בעצמה, וגם מהשחור הצעיר,
פר ההרבעה.
מוסר ההשכל, יקיריי
אם קראתם עד עכשיו..
שאהבה את מוצאת ,
רק כשאת יודעת
שלא משנה מה, את נהדרת.
ושמקסימום..יקראו לך... פרה משוגעת...

לילה טוב.

לפני חודש. שני, 9 בספטמבר 2019, בשעה 17:53

היא חיכתה לי..
כנועה.קשורה
אבל אני העדפתי את הטרף שלי חופשייה.
רציתי לראות את הגוף שלה מזיע אותי.. לראות אותה רצה.. ולחכות לרגע הנכון לזנק ולתפוס הצוואר בנעילת לסתות ותשוקה בלתי מסויגת.
שיחררתי אותה.. והוא... ישב בצד ,בוחן את הזאבה שלו. מענג את עצמו על המראה שלי רעבה...מטורפת .. הזין שלו עמד,קשה ומלא ברטיבות של הזיעה שלו.
הוא ליטף לאט לאט.. שומר לי את העונג הסופי..
היא בחנה אותו. ניסתה להבין מי מאיתנו ינשך אותה.
רצה חסרת אונים בחדר,מבולבלת,מרוגשת,פטמות עומדות ושפתיים נפוחות..והשיער מתחיל לאסוף את הלחות של האוויר ומפזר את התלתלים הקטנים שלה לערמה לא סדורה של שיער.
הוא בוהה בי מזנקת.. מכניעה.. ואני מחזיקה את הטרף בין הלסתות.. הידיים צובעות אותה באדום,סגול,שחור.
היא נאנקת מכאב . היא גונחת ...בוכה,מקבלת אורגזמה.. והוא ניגש אליי, מלטף את הרעמה הרטובה.את הקימורים..קולות המהומות שלי מחזקות את הזקפה שלו.
היא בוחנת אותה מקרוב.רעבה אליה גם.
הוא מקרב את הזין שלו לשפתיה.נותן לה להריח את הזרע שעומד לצאת ממנו..והיא נעמדת על ארבע כמו מתוך פקודה שאמר לה שנשמעה רק באוזניה.
אני נסוגה. נותנת לגבר שלי לנשוך...גם אותי.
שומעת אותו לוחש לי"איזה טרף מובחר הבאת לי יצור יפהפה שאת.."
והידיים שלו נוחתות על הישבן שלה.אני מתיישבת לצידו..בוהה בלשון שלו עוברת על כתמי הצבע שיצרנו יחד. פעם.ועוד פעם..
ואני בוערת.מרגישה את הגוף שלי בוער כמו אלף שמשות.
אני מחזיקה אותה ונושכת שוב..ועוברת לענג אותו.. מעל הישבן הצבוע שמונח לפני כמו על מגש.
הוא מרים את הראש שלי. מנשק.. ואני רואה איך לאט לאט הוא נבלע בתוכה. .. היללות שלה מרגשות אותי. מהר מאוד היללות שלי מצטרפות ... ליצור הרמוניה של יללות ונהמות.
טרף מול טורפת.
הזקפה שלו הופכת לקשה יותר ויותר ..הוא מתנפח בתוכה וננעל...
עד שמגיעה גם היללה שלו....

..עד שמגיעה היללה שלו.. .

 

..

 

לפני חודש. ראשון, 25 באוגוסט 2019, בשעה 22:10

#100_ימים_של_החלמה
יום 10:על שקט ורעש..

עשרה ימים לתוך הפרוייקט.ויש שינוי עצום..יש הבנה של תהליכים שקורים בתוכי.
אתמול אמרתי למישהי בתוך סשן מנטלי"כשאת עושה רעש גדול,כנראה שהרעש בתוכך גדול יותר..ולכן את מנסה שלא יראו את הבלגן הפנימי".
. ואז זה הכה גם בי.
אין לי בלגן. אני גם לא אבודה כמו שחשבתי.

זאת התובנה הראשונה שאספתי מהימים האחרונים.
יש לי אינספור רגשות.
והמנעד הוא מורכב מאוד כי אני אדם כזה.. שיש לו חוויות אחרות . שונות .לטוב ולרע.תמיד זה היה ככה.זה לא משהו חדש. רק המודעות למנעד הזה..היא חדשה.לכמה שהמנעד הזה הוא עצום ויכול להתיש ולבלבל. אני חווה את העולם בצבעים הרבה יותר חזקים.השחור שלי. הוא שחור.הלבן הוא לבן..ובינהם.. קשת כל כך רחבה וענפה של רגשות ואנשים.

ולגבי האבודה.. אני פה.נוכחת מאוד. עם כל הקשיים שלי.
ולא..לא איבדתי את עצמי. פשוט שכחתי את עצמי. האינדיאנית,השובבה,המצחיקה.הילדותית..נבלעתי לתוך שגרת החיים בניסיון לתחזק את עצמי כלכלית,שכחתי לתחזק את הגורה הזאת. ילדת הג'ונגל שאוהבת להסתובב בתחתונים ויחפה . זאת שמאוהבת בחיים.
.. קשים ככל שיהיו.

הם החיים שלי. הם יצרו אותי..את החוזק הזה,הכוח הזה.. את השם שלי,את המראה שלי. הם יצרו את הלב שלי שאוהב ללא גבולות,את חוסר הפחד.. ועם זאת את החרדה הקיומית שאולי קשה אבל אם לא הייתי חרדה לקיומי כנראה שלא הייתי רוצה לחיות..וזה כבר סימן טוב..שאני רוצה לדעת שמחר בבוקר יום חדש.שאני אחיה אותו..ואזכה לראות אותו. חרדה קיומית אומרת לי שאני מפחדת לא לחיות. לא לזכות לחבק אותו בסופי השבוע..או להריח את האוכל שאני מכינה כשבאמת טוב לי.. לא לטעום את הנשיקות הקטנות של סוף היום איתו כשאנחנו מתקפלים לישון.
כשאני מפחדת לא להתקשר לאמא לשמוע אותה מחייכת אחרי כל השנים שהיא נלחמה כדי להגיע לזה.
כשאני מפחדת.. לא לחבק יותר את אבא. אחרי כל מה שעברנו..

אני לא אבודה.ואני לא בדיכאון.
ואני לא כבויה למען השם!! לא.. כאב..הוא לא כבוי.. הוא חי בועט..ושורף בבטן עד הקרביים!אבל ראבאק..אני לא כבויה.. אני רק צריכה לתעל את האנרגיה הזאת..לאהבה.לבערה.לתשוקה מחודשת לחיים. והכי חשוב לדבר עם הילדה שבי.האידיאנית.גורת הזאבים.
"את לא יכולה להסתובב כמו מוגלי ,ככה בבית" אמא הייתה אומרת.
אמא..מוגלי פה. יחפה.בתחתונים. וחוזרת להתאהב בחיים.

לפני חודשיים. שישי, 16 באוגוסט 2019, בשעה 23:28

#100_ימים_של_החלמה:יום 2:
רבע לאחת עשרה. בלילה. היום היחיד בשבוע שאני לא קמה למחרת עוד לפני שהשמש זורחת.

לקח לי היום הרבה זמן לחשוב איך לכתוב את הפוסט הזה... רציתי לרשום משהו פלצני כזה,על איך תמיד לפני שהשמש זורחת הכי חשוך.. אבל זה לא נכון. ארבע וחצי בבוקר. השעה הקבועה שלי. השמיים סגולים,עם גוונים של כחול..
יש נגיעות קטנות של אור שמציירות ומפלרטטות עם העיניים שלך. הן שם..משחקות קצת..נחבאות קצת לפני שהן מרגישות בטוחות מספיק לצאת... פלצני, אמרנו?!
...
עבר עליי יום קשה. בין הקשים שעברתי בתקופה האחרונה. והוא,האיש שלי.. ראה אותי במצב הכי מפחיד שלי..לא כשאני כועסת.מקללת...צועקת לשמיים.. לא.. זה מפחיד.אבל הכי מפחיד שלי הוא זה שהיה היום.. חזרתי הביתה שותקת.קפואה. דומעת. מחניקה את הקצרים במוח.. את החרדה.
התקפי החרדה הקשים ביותר שלי הם כאלה..שקטים כמו מוות. הם גם הארוכים ביותר.הם אלה שמנחיתים אותי לישון על הרצפה.מחובקת עם צ'ואי.. בפינה של החדר. כאילו שם זה הכי בטוח.שם המפלצת.כאילו לא תמצא אותי.. לא תגיע אליי.כאן בפינה..אם אסתתר מתחת לשמיכה עם צ'ואי..אני אהיה מוסתרת.מוגנת.
אבל היא מגיעה..היא נוגעת.היא פוצעת...ואחרי שהיא דרסה אותי,התישה אותי , השאירה אותי שם מדממת בפנים..מכוסה בזיעה קרה,לפעמים גם יותר מזה.. יש שקט אפילו מייגע יותר. זה שגורם לגדולים ביותר להתחנן מולי.. השקט שאחרי הסערה.. עדיין אין לי איך להסביר מה קורה בשקט הזה. השקט הכי רועש בעולם. כמו שברי זכוכית על הרצפה שמעידים שהייתה כאן קטטה...עדות שקטה לכל חתיכות הזכוכית של הלב שלי..
פוסט טראומה מורכבת..היא לא דבר יפה. היא לא מעידה על נפש יצירתית אך מיוסרת.
היא מלחמת עולם יומית. עם הלב ובראשון..והטקסים שלמדנו להפעיל.המגננות..
מלחמת עולם.לא פחות. כשכל העולמות שלך מתנגשים.. כשהיא עוברת נקודה אחת אחרי השנייה ושורפת כליל את כל מה שהיא רוצה בדרך.
היום קשה לי.
היום שורף לי לנשום..
היום המלחמה הזאת גבתה מחיר.. כי זה טיבן של מלחמות...

היום המלחמה גבתה מחיר. ועוד מעט.. השמיים שוב יהיו בכחול ובסגול...והאור יפלרטט עם עיני האיזמרגד, ילטף את הדמעות האחרונות.
עוד מעט.. עוד כמה שעות..אוכל לספר לכם שוב.. מה קורה בדיוק לפני שהשמש זורחת

לפני חודשיים. שישי, 16 באוגוסט 2019, בשעה 23:27

 
#100_ימים_של_החלמה
#פרק_ראשון_אלוהי_הדברים_הקטנים

:
לי אין פיברומיאלגיה.
לי יש פוסט טראומה מורכבת.
לא משהו שבאמת מחילימים ממנו..אבל אחרי התקופה האחרונה..אני חייבת לנסות לנהל אותה טוב יותר,ולהחלים אולי ..ממנהגים אחרים..או טקסים שמגבירים אותה.
אני מתחילה את היום הראשון.. ביום האהבה העברי..אבל.. במקום הכי נמוך בתל אביב.
כשהכול פה מוקף הומלסים,שנחנקים פה מהקיא של עצמם ומהייאוש... במקום מפוצץ זונות,וטריגרים לפגיעה מינית.
אני מתחילה כש.. קשה לי לנשום לפעמים..עד שהכול כואב. אין לי פיברומיאלגיה אבל בדומה לה גם אנחנו שקופותים.
לאנשים מסביב קל להגיד"אבל זה כבר היה".."תתגברי" "זה נוח לך להרגיש ככה".. ואני מנסה להבין איך נוח משתלב עם זה שאני כבר ארבעה חודשים מדמיינת אותי על אופנוע ב160 קמ''ש..נעלמת לתוך המדבר..וחוזרת רק אחרי שסיימתי כמעט למות.רקכדי לחיות מחדש. כשהגוף מדמם אחרי שהוא פגש את הכביש וכחול,והאבק שוב ושוב נוגע בי... לא מתוך הרס עצמי.לא מתוך מזוכיזם..מתוך געגוע להרגיש את הטבע הפראי,החייתי שלי ולא להתעייף מצעידה של מאה מטר... זה רגש שמשתחרר רק בבדסמ. רמת האדרנלין בדם, רמת השחרור.האורגזמה הזאת של הלב...איך נוח משתלב עם זה שאני נעה בין מנעד כזה של רגשות שאני מותשת ממנו.המעברים החדים,החרדה...איך נוח משתלב עם ימים שאני נרדמת מחוברת עם צ'ואי על הרצפה , או עומדת באמבטיה שעה..מנסה לשפשף מעצמי גועל שקוף לאחרים ואצלי.. כאילו עולה ממני צחנה בלתי אפשרית...
נוח לי?!
..

אתמול החלטתי ללמוד מחדש שיעור ששכחתי: לומר תודה על הדברים הקטנים.
ואז חשבתי ..שוב... שבעצם אין דבר כזה.."דברים קטנים": זה לא יכול להיות קטן אם זה עושה לך טוב כל כך או רע כל כך..
אבל כן..יש לי ברכות בחיים:
אינספור. ויש לי מנהג מגונה לשכוח את זה בימים הנמוכים שלי..
החברים שלי.ששומרים שלא אפול ואני עליהם... בהרבה הומור ואהבה.
צ'ואי ולוקאס שעושים לי בית ספר לליצנות וחבלה בכל יום...
האיש שלי שעושה לי לחייך גם בימים שלשנינו
קשה,
העבודה שלי עם חבורת הבבונים שלי..
המשפחה (לפחות החלק שבקשר)
והנה..עכשיו.. בא חובש.הרים הומלס אחד כזה מהמדרכה.
ונראה שלקח לו חיים שלמים ומאמץ מטורף להגיד לו "יהיה בסדר". ולהאמין.
אז. יהיה בסדר. אני מאמינה.
יום אהבה שמח לכולם! 💓 💓 💓

לפני חודשיים. חמישי, 8 באוגוסט 2019, בשעה 06:57

לחיות עם cpstd..(פוסט טראומה מורכבת):
זה לפעמים לקום בבוקר עם התקף חרדה שמשתק את כל הגוף.
להרגיש איך כל המוח שלך מלא קצרים , וכל תמונה או שיר באותן השניות יכולים להפוך את העולם כולו.
זה לא"פלאשבקים", זה לא "זכרונות" שאת חיה איתם..זה הרבה מעבר לזה. זה לא להניח את העבר מחוץ לדלת וכבר הכל בסדר...
זה ריח שטמוע במוח ומעורר בך גלים של חרדה,כאב,בחילה ..
זה להרגיש כל פעם מחדש .. את הסערה הזאת .את החור הזה..

אני כותבת את המילים ולא מצליחה להבהיר כמה הכול כרגע מוצף.לא הגיוני ומתיש...
אני מנסה לספר.לפרוק שנים של הקצרים החשמליים האלה לתוך לוגיקה של מילים ..לתוך משהו מסודר כזה,שיעשה לי שקט עכשיו... מעל דפי הפאקינג פייסבוק והמדיה החברתית,להניח לב מדמם על השולחן ולהגיד..זה ככה..עכשיו אין לי מה לעשות עם זה... זה ככה.ועכשיו כואב.ועכשיו שורף..וכל הגוף שלי תפוס כבר יומיים.. ואנשים ברחוב מפחידים אותי, ואנילא מצליחה לישון. לא באמת .מתעוררת אחרי 3 שעות שגם בהן המוח היה עסוק בלרוץ אחרי עצמו,בתוך המגירות האלה שסידרתי,וכל כמה זמן הכול מתפרק מחדש.

זה לא עצב,.. זה פוסט טראומה.וזה מלווה לפעמים בתקופות של דיכאון .זה מלווה בהתקף חרדה מדי פעם.. זה התקפים של בכי שקשה להסביר למה הוא הגיע ואיך בכלל לפני יומיים הכל היה יחסית רגוע ..וצחקת והכול היה שקט. לפוסט טראומה אין חוקים ברורים..יש לה את הכללים שלה,ואין לה שום כוונה להיות קונפורמיסטית עם כללים חברתיים באותו רגע.. היא תופסת אותך לא מוכנה ..ומתי שבא לה.. ויש ימים שאני מצליחה לחשוב.. לשלוט עליה לפני שזה יתפוצץ..ןמחליטה,כמו עכשיו..לפרוק..לכתוב.. העיקר להקיא את זה מתוכו..כדי שאוכל לתפקד. שאוכל ללכת לעבודה..ובערב לחבק את האיש הזה שעושה לי לחייך.. ויש גם ימים אחרים.כאלה שפחות מדברים עליהם .
למדנו להתבייש בזה,להצניע ימים כאלה..כי זה לא נעים.זה קשה לבליעה.
זה ימים שהתקף החרדה גורם לך לישון על הרצפה לפעמים.כי שם נרדמת... זה ימים שאת בקושי נושמת,לא מצליחה אפילו ללחוץ על כפתור ההפעלה של הקומקום כדי להכין לך קפה כי הגוף תפוס כל כך ונעול.שאת נשארת במיטה כמו שאת ..

אומרים שפוסט טראומה מורכבת(כזאת שסובלים ממנה לוחמים עם הלם קרב ונפגעותים תקיפה מינית) היא שבעת מדורי הגיהנום של הנפש... מתוכה מתעוררים שאר השדים:דיכאונות, סכיזופרניה,ocd... ועוד..כאילו... היא תמיד באה עם תוספות.כמו פיצה..רק אותה קשה לבלוע.ולא הזמנת את זה..

היא שם. בתוך החזקים ביותר. וכרגע היא כאן בתוכי.. מולי.עוטפת אותי..ואין לי שום דרך יותר טובה ממה שעשיתי כרגע לתאר כמה זה קשה..וכמה בא לי כרגע להיכנס לתוך חיבוק גדול.. להתפרק לתוכו ליומיים..ולא כרגע להיות על האוטובוס לעבודה. ואלוהים..כמה קשה לי לנשום...

לפני חודשיים. שלישי, 6 באוגוסט 2019, בשעה 21:14

"את שומעת..?!"
"את מה?!" שאלתי
"את הלב שלי רץ...לתפוס אותך"
הוא נשך בצוואר שלי.
עלה מעליי..
והטרף שלנו בוהה בנו מהצד,מיוחם .
המאהב הצעיר שלי בוהה בטרף שלי בחזרה ,והטרף משפיל מבט לעבר זקפה עצומה...

כשהוא בתוכי,
ואוחז אותי מהאגן ויללת הקרב שלי מתחילה לצבור תנופה כדי לצאת מהסרעפת,
הטרף נעמד מולנו, בוחן את הזאבה מקרוב.. רוצה להרגיש..לטעום..להריח.
הנשימות שלו לידינו כבדות.
"הייתי רוצה להרגיש אותך עכשיו.. את הכאב שאת יודעת לתת .כשאת ככה..מלאת אש..תשוקה"
....
כשהוא רואה אותנו ,חבוקים זה בזה.כשהוא נעוץ עמוק בתוכי..הלהבה בעיניים שלו גדלה.
"אני אוהב אותך" הצעיר לוחש לי..
והטרף לוחש "אנחנו..אוהבים אותך.."
את מילות האהבה שלי אני גונחת..
פורטל לכדי צלילים ונשימות שבקושי מתחברים להברות שלמות.
העונג שבלקבל את הגבר שלי עמוק בתוכי..ואת הטרף שלי,כנוע,מסור וזקוף..מריחה את הזיעה של שניהם מהולה בריח של הכוס הנוטף ..והנהמות שלי מתחזקות ...
החדירה הופכת חזקה יותר,עמוקה יותר..
והטרף מהופנט מהמראה שלי מתענגת.מהמחול הזה של שני ציידים.את הליקוק,הנשיאות,הילולות המשותפות...... פתאום מעומק הקרביים..צעקת עונג מלווה בגניחה פראית.
הטרף שלי עומד שם כנוע ..משולהב.
הגבר שלי מתפרק.מקשט אותי ,
.. שואג ..
"את שלי ילדה"
"שלך"
"מה?!"
מחייכת. מתמסרת אליו בחיוך
"אתה התמסרת.אליי . ללימוד..לי יש רק לתת לך אותי ,בתמורה לכך ש....יש לי , אותך".

"אתה שומע?!" לחשתי לו
"את מה?!"
"את השקט שאחרי.."
"אחרי מה?!"
"אחרי שתפסת אותי.."