צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Rising from the ashes

אני. עם זיוני מוח על זיונים. על החיים וסתם מילים שזרקתי הקאתי או אמרתי.
לפני שבוע. 15 באפריל 2024 בשעה 6:27

אתמול במהלך שיחה, הנסיכה של הבית החליטה שאני מספק אותה מספיק  וכרגע היא לא רוצה זכרים בבית.   כמובן שהשיחה התקיימה כשאני חצי עירום במטבח, אחרי שהורדתי את הבגדים ונשארתי בבוקסר הצמוד שהיא אוהבת.עדיין מריח מהבושם ,מכין לה סטייקים וסלט כפרי .אני מרים את הראש מהמחבת..."אז...לא למצוא עבד?!, יזיז בשבילך?!"  

זכיתי למבט קר. הבנתי את הטעות.. שאלתי שוב אחרי שהיא אמרה בפירוש שהיא לא צריכה.

 אחרי כמה התחנפויות ועיני כלבלב (אני חמוד,אין לה ברירה  להיכנע..) היא ציחקקה.. 

"אתה טמבל,אתה יודע?!"

"מזל שאני טוב במיטה אז..."

"זאת הסיבה היחידה שאתה פה. " היא קרצה לי ונתנה ספאנק לישבן שלי שלא ציפה בכלל ..

"אני מכין לך סטייקים.. ומקבל מכות?!"

"יש בעיה?!"

"לא. רק וידאתי שזה מה שקורה.."

אחרי שהאוכל היה מוכן והגשתי לה אותו והבאתי את היין לשולחן ישבנו והמשכנו לשוחח.  היא אמרה שהיא יודעת שאני כרגע לא יכול שגבר יידע בי מינית, ושאם אני אעשה את זה זה יגרום לי ולה נזק. ושבתכלס היא מעדיפה לחכות שאהיה מספיק שלם להיות עם סטרפ. שהחדירה פחות חשובה לה ממה שהיא חשבה ..

התחלתי לנשק את כפות הידיים העדינות שלה. ומשם.. כל מילימטר בגוף  מלא הקימורים שלה.

 אצבעות הרגליים עם הלק האדום פתאום הציצו מתוך נעלי הבית הפרוותיות...

 כמובן שלא יכולתי להסתיר את העובדה שזה מחרמן אותי ברמות קשות....היא התענגה על כל רגע שאני מסוחרר ממנה וציחקקה..ולפני שהבנתי מה קורה וכמה זה מחרמן אותה לראות אותי ככה,. היא קפצה עליי באוסף נשיקות שובבות שהפכו לנשיקות מלאות תשוקה.. ..שם.. על ספת הרעש שבאמצע הסלון   התחלנו בסקס שהפך לחקירה של חלקי הבית עם האיברים שלנו...

הקירות הזיעו.. 

"למה סקס איתך תמיד נמשך  כאילו יצאת כמו מרקו לחפש את אמא?"(ושוב הציחקוק הילדותי שאני  אוהב..).  שאלה אותי כשהזריחה בדיוק עולה מעלינו והקווים של האור מדגישים את הגוף העירום שלה מולי....אני לא עונה. רק מנשק שוב כל מילימטר שלה.. כשהיא נרדמה סוף סוף אחרי הכול.. התארגנתי לבוקר אחר. שבסופו.. בסוף היום אני שוב אהיה הזאבה. השולטת ההארד קור   שהיום מלמדת איך  מבצעים קאטינג ןאלקק דם..  מחייך אומר לעצמי.. כמה זה מושלם.. כשזה מאוזן ככה.. כשאני גם וגם. כשאני דומיננטי ,חזק,  בשבילה, אני המתוק,הרומנטי,הצייתן, השרירים שלה , הצעצוע. הפיטבול האישי שלה..

זהו.   שלוק קפה. לנעול את הדלת.. ולצאת...

 

 

לפני שבועיים. 8 באפריל 2024 בשעה 19:41

לפני שנתיים. זה נפל  ב 1.4..

 תשמע יאצ... עבר שבוע ועוד לא כתבתי. כי מה אכתוב?! הרי זה לא שהיית צמוד לליבי או הבסטי שלי..

 ועדיין.. היית מספיק קרוב כדי שאני אוכל להגיד שאהבתי אותך.  ויש איזה חור, איזה חלל שלא ניתן למלא.

 הרמתי כוסית לכבודך..  שוט של וויסקי. ככה בין סשן לחברים.. שמעתי את הקול שלך צוחק עליי,כשאני  נחנק.ת כשבלעתי במקום הלא נכון.. עוד בדיחה גסה , וצחקתי לעצמי. 

יש מלחמה עכשיו. ואנשים מתים פה כל יום. ויש חטופים. והחיים שלי עוד לא חזרו למסלול מאז הניתוח. ויש לי כל כך הרבה מלחמות משלי  להילחם איציק.. אבל פתאום עוד היה לי רגע כזה ..של רוגע מלכותי כזה שזכיתי בו מאז הניתוח  שאני משתדל לנצח איתו את המלחמות האלה שהזכרתי לך.. ישבתי ועלית לי לראש. שוב. וראיתי שהן כותבות עליך.. אלה שהיו שלך. לצידך . כאלה שחיבקו אותך בלילה והתעוררו לצידך בבוקר ..

ושאלתי את עצמי מה מהמילים שלי בכלל יעזור?! אולי הן לא צריכות לעזור יאצ.. אולי הן רק צריכות להיכתב.  כל כך מוזר לכתוב למישהו שלא פה ומרגיש את המילים שיוצאות על המרקע המרצד.  העולם שלנו נהייה יותר קשה. יותר אפל. כל כך הרבה יותר עצוב . אתה בטח היית יוצא למילואים עכשיו אם היית רק יכול... להגן על כל מה שאתה אוהב. ואהבת. כולל המדינה המחורבנת הזו. האהובה הזאת. המסובכת הזאת. היית מתעצבן שהם יוצאים לפגרה כשאנשים שלנו עדיין שם.. והיית שותה עוד שוט.  להירגע. מתאגרף עם הקיר. כזה אתה היית. לוחם צדק ..כזה שכל עוולה מטומטמת היית מרגיזה אותך לעומק.. לא היית איש של המון מילים. אלא של מעשים. בונה. מתכנן. ןפועל...את המילים השארת לאהבה. וגם אז.. קצר. לעניין. לא נמרח. לא משתפך. מין רגישות מדויקת כזאת... של בדיוק כמו שצריך.. ואני כאן שופך מנוע..עליך את הלב מניח על השולחן . שופך על המדינה.. .את הנשימה. 

לא יודע יאצ.. לא יודע למה... אולי כי זה מרגיש לי שאתה היית זה שכועס יחד איתי. אולי כי מרגיש לי בזמן האחרון שאין הרבה אנשים אמיתיים כמוך לא רק ב"קהילה" אלא בכלל.. ואולי כי סתם מתגעגע לימים אחרים.. שצחקתי עליך.. על האופנוע ..שביקשתי סיבוב.  ואמרת לי  "כשתגדלי". ..

 יאצ.. גדלתי. בשנתיים האחרונות. גדלתי. שמחתי. מתתי וחזרתי לחיות. והפעם מנסה לעשות זאת טוב יותר. אחרת.  גדלתי חיית פרא.  ואיפה אתה .. ?! הבטחת לי סיבוב...

 

לפני 3 שבועות. 3 באפריל 2024 בשעה 21:03

 אז הוחלט בבית שחסר לנו עבד מין ..  מדי פעם לי, לה או לשתינו..

אז הנה אני מחפש.ת...  עד גיל 55, נקי,מסודר,ובא מחונך מהבית . נייד .

 אוהב בעלי חיים.

 דרישות: משקיען ומנוסה בעיקר באוראלי.

 נמשך לנשים גדולות.

  כן.. חשוב שיהיה מצויד .

*בדיקות דם עדכניות מ 3 החודשים האחרונים חובה!!!

עדיפות למאזוכיסטים.

 פנייה בפרטי עם הצגה עצמית בלבד ומפורטת.

 חייב לענות על הקריטריונים.

 

 

 

לפני חודש. 17 במרץ 2024 בשעה 19:48

גם אתה לפעמים. יום רודף יום ונגמר. גם אתה לפעמים...

 

 לילה טוב עולם. . לבינתיים

לפני חודש. 3 במרץ 2024 בשעה 1:19

לפנות בוקר..

גשם בחוץ. המבול חזר. אחרי יומיים קיציים ומשגעים. ואני נשרף מבפנים.  קמתי מחלום ..  על ידיים קטנות.. היא רצה אליי עם שיער פרוע..  צועקת :" אמאאאאא:" בקולי קולות.

 היא בת ארבע..  וכבר יש לה פה כזה ששורף את העולם.

אני קם מתוך כאב. אני לא מסוגל לצעוק. ...  מדמיין ילדים מחבקים אותי והגוף שלי קורס. אני רועד במיטה. מחכה ליד של אישה שתגיד לי.. " הכול בסדר.. הם ישנים" ותרגיע את הרצון המשוגע שלי להילחם בהכול.  

 אני נמס כשאני שומע תינוק בוכה..מאז הניתוח.. זה כל מה שאני רוצה. 

אני יודע.. זה קשה.. זה לא קל.. זה עבודה כפוית טובה, ושוחקת להיות הורה. זאת מעמסה. זה לא רק ילדים קופצים עליך.. זה ילדים כועסים. זה ילדה בת 15 שתצרח עלייי שהיא שונאת אותי כשאני אנסה להגן עליה מכל העולם ואפרק לגברים שיעמדו בדלת בשבילה את הגולגולת. ואז אלמד אותה לעשות את זה גם.. שלעולם לא תהייה תלויה באף אחד כדי להרגיש בטוחה. 

  זה ללמד את הילד שלי על סוגי גבריות שלא כוללים רק זקפה ושרירים, אלא גם קפה למיטה ושירים.  וקרב דגדוגים.. וסרטים של אולמודובר עם קילו גלידה  .

 אני קם.. ומדמיין אותה..  נוגעת בי.  "תחזור לישון .."

"אני לא יכול"..אני עונה לה..

" טוב...  בוא לסלון.."

 והיא יושבת איתי.. על ספר שמות לילד הבא.  עד אור הבוקר...

 אני מדמיין אותה .

 הוזה אותה.... צורחת עליי ששוב השארתי את הנעליים בסלון. לא כי אני "גברי" כי אני מפוזר... ובוכה שנמאס לה עד שהכול ביננו כמעט נשבר.

 ואני מחבק ומבטיח. והיא בוהה בי. ומנשקת. ואני מתפלל לבורא .. שמחר... היא תשכח כמה כאב לה בגללי.

וכל זה בחלום.. ואני קם לכאב הזה עכשיו ומנסה להבין.. אם התבגרתי. שאני כבר לא מדמיין סיפורי אהבה גדולים או סתם מין לאטמה מהמציאות ..סנוקרת כזאת עם הצד המעליב לפנטזיות של פעם.. שדמיינתי אהבות כלבלבים. כאלה שבהן אתה מתנגש בעמודים מאושר.

"When you never thought that it could ever get this tough,

Thats when you feel my kind of love" אמילי סנדרה שרה.. ואני בוכה...אולי כזה אני רוצה באמת.. את האהבה האמיתית. זאת שבונה בתים. זאת שמפרקת אותם. זאת שלא כותבים עליה כי היא לא תמיד יפה  ..אלא זאת שאתה צריך לעשות משהו כדי לקבל אותה.. הרבה משהו..  שהילדים בסוף היום משגעים אותך. וצריך להוציא את הכלב לטיול. והכסף דחוק והעולם דפוק.. ואתה רק רוצה לצעוק ולקחת שנייה הפסקה.  ואז נזכר שהבטחת לה. ..היא נרדמה. הילדים ישנים. בחדשות עדיין יש מלחמות בין אנשים בזויים . .. והיד שלה נשלחת  כאילו היא יודעת..אוחזת ביד שלי... 

 ואני מנגב דמעות אחרונות. מדמיין את היד הזאת ועוד כמה ידיים קטנות. 

ונכנס למיטה.. שבור ובנוי אחרת באותה נשימה. 

That's my kind of love...

לפני חודש. 2 במרץ 2024 בשעה 18:57

אני יכול.ה להיראות לכם מגוחך,
או זול.ה או כל דבר.. אתם תדברו על הלבוש שלי, המשקל שלי. מה אני מעלה בפייסבוק או פה, כמה אני נחמד.ה או לא.. אתם תדברו כמה אני שותה, אוכל ועם מי אני שוכב.ת.
אתם תדברו.. אני אשמע. ולא אקשיב. וזה עדיין יגיע לאוזניים שלי. אתם תדברו ואני אדע שבחרתי נכון .בלא להגיב ישיר.. אלא לעשות את שלי. אתם תקראו לי ז.. . אתם תקראו לי בשמות וכינויים. אבל האמת שמה שחשוב זה איך אני קורא.ת לעצמי:  אמיץ.ה, יפה ,חכם.ה וכן אני עף.ה על עצמי וחש.ה. עברתי את הגיהנום וחזרתי לספר.. שאני לא..."maybe" ..אני.. :"yeah baby"
אני: כן מוחלט.. אני לא שם לפי המצב רוח שלך. כן אבסולוטי. וייחודי. ואני שווה. הרבה. המון. הכול. אני אחר. עוף מוזר. לא מתאימה לשום משבצת..זאת אני. what you see is what you get..תתמודדו. אני הולך.ת לזרוח! ואם מסנוור לכם בעיניים.. זה שלכם. אני לא אקטין את האור שבי כדי להתאים לחושך שבכם.

לפני חודש. 1 במרץ 2024 בשעה 17:45

המועקה הזאת. תגידי לי מתי היא תיגמר?! הלבד הזה.. מתי יישבר?
כן,יהיה בסדר..וכן..את צודקת.הכול עובר.
אבל בינתיים..אני נגמר .קצת ממהר למצוא את השקט,
לפני שיגמר כבר הכוח להרעיש,לזעום, להמשיך לנוע,וליפול.
לפני שיגמר הכוח לשיר במקלחת,עוד שיר של ריטה שיעשה תחושה של עצוב,ויעביר בך צמרמורת כשהקול שלי רועד קצת מהפחד ..
לפני שיגמר הכוח לאהוב אותך כמו שרק אני יודעת, להיות השמש ,הירח והכוכב הקטן שנופל לזרועותייך כל פעם כדי שתבקשי משאלה אחרת.

אני קצת ממהרת,למצוא הקלה.
לפני שהכובד יכריע את הקרב. לפני שאפול מולך ואצעק.."תמשיכי לבד". ואמות . משברון לב ומאמץ. לפני שאחתום בדם ,או דמעה או סתם תשישות ממושכת את המסע הזה שכל כך שורף כרגע.בכל נשימה.
ואני זקוקה לך כרגע,כמו איבר שנקרע מהגוף. כאילו משהו חסר לי,כדי לנשום.. כשאת לא פה להגיד לי כמה אני יפה היום,גם כשאני בוכה ושוכח להוריד את האיפור.. ל את הנסיון להסתיר מגדר, להסתיר זהות שלא נוחה לכולם לבלוע. . כשהכול כבר נמרח .גם החיוך.
אני כותב את השורות האלה, וכואב לי בחזה,וגב..
הכיס שלי ריק מכסף , לחלוטין. וקשה לתפקד כשחושבים על היום,ועל מה עושים עם כסף למחר...וקשה לי כבר כמה חודשים.אבל את.. את עוד מעט פה פה איתי לכל החיים, מחייכת.ובוהה בי. אומרת לי "את החיים שלי" "את האושר שלי".
ואמא שלי אומרת שאני חיוך,ומתנה..והכול מציף.. את אולי לא מבינה את הדמעות שלי,את התפרצות הכאב. את החרדה. אבל זה הכול ביחד,גם התפרצות של אהבה. ואני..אני רק רוצה שכבר נעבור את זה,ונתעסק רק בלאהוב.ואז..המילים החכמות בעולם יוצאות ממך.."ומי אמר שמה קורה כאן כרגע,זה לא הצורה הטהורה ביותר שלנו להראות אהבה?!"

ואמא מתקשרת.מרגישה שהילדה שלה היא גוזל שנפל מהקו עכשיו.. וכל מה שהיא אומרת לי זה המילים האלה שאני צריכה לשמוע " עכשיו טוב,עכשיו קרוב. ומחר..מחר בבוקר את קמה אלינו. לכל העולם שמחכה לשמוע אותך מחייכת,עובדת,נושמת .הכול בסדר..עכשיו טוב.תנוח . עוד מעט לא יהיה בסדר..עוד מעט יהיה כל מה שתוכל לקוות לו"

הדמעות ממשיכות לרדת אבל ריטה ברמקולים,ועדיין יש חשמל בבית להדליק דוד למקלחת. ובקרוב..אולי דברים יסתדרו.אולי נמצא כסף בבלטות ,אני אומר.. ואולי פשוט.נאמין שפחות שריר,ויותר חיבוק ..פחות מלחמה ויותר חיוך..יביאו לי חזרה.את הכוח שאני כל כך מפחד שייגמר...

לפני חודשיים. 20 בפברואר 2024 בשעה 14:34

יש לי כתר חדש.

... זה כולל שיעול. כאבי שרירים.חום.  

נכון..  יש לי קורונה. פעם רביעית בארבע השנים האחרונות...

 מה אני אגיד לכם?! אחלה חיסון.  אינעל העולם.. שבועיים וחצי שאני הייתי עם שפעת.. בלי קורונה מתישהו כנראה שהקורונה הצטרפה.. בקיצור.  חולה מת בבית. תפנוקים טעימים יתקבלו בברכה.מרחוק כמובן.  

לפני חודשיים. 8 בפברואר 2024 בשעה 19:14

 על קו התפר

 עובר השבר

היכולת של המוח לעכל נגמרת.

  מתישהו,

בזמן אחר,

 הגוף כאב  כאב שלא הפסיק  לגעת,

 הוא פצע את הלב והדעת.

 אני חוזר מהגיהנום,

לשבת בסלון

ומנסה לבנות חיים מאפס.

 סוחב שנים ,

של שלדים בארון

 גופות בשירים במגירה,

 וחתכים עמוקים עד זוב דם בכל דמעה שיורדת לי כך באמצע היום.

זוכר את המראה של הבטן פתוחה

 אותי מנקה את הפצע,  כי הכול הזדהם

את ההוא אומר לי משפט ששמעתי כל חיי רק בקשר שונה:" ככה אנחנו יודעים שאתה עדיין בסדר. זה לא מת. זה רק מדמם"

 

 את התפרים.

 את החזרה לחיים 

 את אמא לא ישנה.

 אני מתעורר בסלון. בשעות הקטנות של הלילה,קצת לפני זריחה.בכורסה. נבהל.. מנסה להבין  איפה אני נמצא...

אני בבית. לא בבית החולים.

הודעה מאמא :"היי. למה את ערה בשעה כזאת..?,משהו קרה?"

 

 

לפני 3 חודשים. 18 בינואר 2024 בשעה 6:25

אני אוהב אותך.

 ככה.. 

עירומה לצידי . אחרי הכול..אולי לפני שוב..

 שתינו שתויות.

 נוגעות לא נוגעות, בקצות האצבעות.

אני מנשק את החיוך שלך..

 את מנשקת את השתיקות ודברים שרציתי לומר.

אני נעלם לתוכך,

לתוך העור.

 לתוך הגוף לתוך הבשר.

 תדליקי את. האור.. אולי רק קצת..

 שאראה את הקימורים שלך עושים בי שפטים.

 שאראה אותך מתקפלת בין הידיים שלי..

 לתוך הסערה.

 כשהגוף שלך יימס לתוכי. לתוך הגרון..

ואבלע כל טיפת שיגעון וכל טיפת שפיות ממך,

  בהערצה אלייך.