Rising from the ashes

כמה מילים על מערכות יחסים . כל מערכת יחסים, מול פוסט טראומה מורכבת: 

זה שאני מבין את הטראומה שלך לא אומר שאסכים לספוג התנהגות לא ראויה שלך. אני יכול להבין שכואב לך בלי לקבל עליי את החסכים הרגשיים שלך.

 זה שעברת דברים, לא נותן לך סיבה להתעלל באחרים או לבחון את קצה יכולת ההכלה .החלמה אמיתית מטראומה כוללת בתוכה חוסר הסכמה מוחלט לשתף פעולה עם מניפולציות רגשיות 

 ואפס סובלנות כלפי נרקיסיזם בדמות התקרבנות,בחינת גבולות או דרישה להכיל התנהגויות שלא עולות בקנה אחד עם מערכת יחסים בריאה..

  אני מנהל היום מערכת יחסים מדהימה,בריאה וחזקה עם עצמי.. ולא מצפה שתביני "את המקום שממנו אני בא" . אני מסביר אותי. אני מתקשר את הגבולות, הצרכים, שלי והקווים שלעולם אחצה. פוסט טראומה מורכבת .. היא מורכבת. א ל היא גם ניתנת לטיפול. זה לא יהיה אף פעם מושלם.. אבל זה זה יהיה שלם. ויגיע יום ותדע לתקשר אותה. אבל אם אתה לא שם ואת.ה משתמש בגזלייטינג ודינמיקות רעילות כדי לתקשר את הכאב שלך. את לא יכולה להיות במערכת יחסים איתי.

 ואם ביקשתי  מעל פעמיים בשיחה.. לכבד גבולות שלי  ..לא תהייה פעם שלישית....

כתבתי פוסטים. מודעות. ואף הרשיתי לחברים מיוחדים בלבד לחפש לי מישהי ולשדך ביננו. 

 עכשיו.. נחכה שייפול  המזל. בעזרת השם.  כן אמרתי בעזרת השם.  תתקדמו... 

ולנטיין בדרך. והגיע הזמן שהקוסמוס יביא לי סיפור אהבה.. אז הנה זה מגיע
א. בינארי עסיסי.. חחח פאנסקסואל, אבל מעדיף נשים(טרנס או סיס).סוויץ'.
מרחובות, בן.ת 38. מחפש להכיר לקשר רציני בדסמי מונוגמי ומקנן.

קצת עליי:לשון פנייה זכר .
אוהב לבשל, מאוד.. הכול מהכול, אז סליחה לטבעוניות, שביננו.
שונא חורף.. למרות שאוהב לבשל מרקים בחורף. דובון אכפת לי במעיל עור, נראה קשוח, אבל בפנים אני יצור צמרירי וורוד... הורה ליחידת טרור המורכבת מחתול ג'ינג'י , מפקד העילית של היחידה בשם לוקאס. והסגן שלו-כלב לא חכם אבל חמוד מדי עם עיני דיסני בשם צ'ואי(כן כן.. צ'ובקה מסטאר וורז אני קצת גיק) ורצון לגדל נחש אבל לוקאס יעשה ממנו ארוחת השף אם אביא אותו..
בחלום שלי אני מגדל גינת ירק בבית קרקע ויש מלא זנבות של כל מיני חיות שרצות חופשי בחצר אז עובד קשה על היעד הזה. אז תצטרך.י להבין את המוסר עבודה הגבוה שלי..
שמן(כן, שמן זה לא קללה, זאת צורת גוף) מריח מבושם 24/7 כי אני כזה.. אוהב בשמים. ומקלחות.
-לא מעשן- אז אני מעדיף לא מעשנת אבל לא חובה, וכרגע נהנה מהדבר היחיד שאני אוהב בחורף וזה לקטוף תפוזים ופירות הדר ולעשות ריבות.
אשמח להכיר מישהי בין 34-45, מאיזור הדרום/השפלה עדיפות. מאחר ואני לא נייד כרגע, מחפש מישהי שאוהבת בעלי חיים-חובה, כולל חתולימים חמודים... מחפש לבשל למישהי ארוחחות רומנטיות אז עדיף מישהי שאוהבת לאכול ונהנית מהכול ..מלאת חוש הומור,אינטיליגנציה ותשוקה לחיים ומגובשת.
אשמח לפניות בפרטי או תיוגים למתאימה

מת להיות מאוהב.

 טו באב השנה כואב משנים קודמות.. אני לא מפסיק לחשוב על האישה שגרמה לי להתאהב שוב. אני חולם אותה. מריח אותה טועם אותה. אני החלטתי להיפרד.. זה הכון. אבל היא נטשה את הספינה הרבה לפני..  כואב לי. בא לי דייט. בא לי לשבת  ולאכול.. עם מישהי, שתגרום לי להתפרק לתוכה כמו הייתי רק אוסף תאים. ותחבר אותי חזרה...

 אני כואב. אני חושק.  ואין לזה לאן להתפרק. 

 זה כאב שאין לו אח ורע בעולם.

 לא יודע מי את. ומתי  אתאהב בך.. אבל מי שלא תהיי.. בואי.  בואי כבר. אני אולי יכול בלעדייך.. אבל  לא רוצה.

* אם הוא חותר למגע  מפעם ראשונה וטוען שהוא לא מאלה שמחכים 80 דייטים עד ש...

* אם היא אומרת לך :תביא איתך מתנה מושקעת כהצהרת כוונות.

*"מהיום הראשון שאני ואת ניפגש  את תקראי לי  דום"- סליחה?  עוד לא הכרנו, לא נתת לי מרחב פעולה עוד לא ביססנו קשר ואני אמור לפנות אליך  בתיאור כזה שמראה התמסרות לפני שנתת לי   ביטחון?

*אני אוהבת נשלטים ללא גבולות"

*אני אוהב נשלטות שיודעות  ישר להתמסר ולא לשחק אותה  כאילו יש להן דיעה..

*אני שולטת ללא רחמים"

*אני לא רואה אותך ואת פה רק בשבילי, מובן?"

... כל  אלה וניסוחים דומים מראים לי מי אתם"שולטים"-אנשים שמוציאים שם רע לבדסמ ומתעללים  באחרים ואחרות ולוקחים כמובן מאליו את הדבר הכי יפה בעולם- התמסרות.   ואם אתם מזהים את עצמכם בשורות האלה? אל תפנו אליי או אל תפנו אליי שוב. אני יכול להיות נשלט אידיאלי. לא שק איגרוף או בובת סמרטוטים.

 האישי. הלאומי. הרצון לילד.ה. לאהבה...  זכרונות. טריגרים. פלאשבקים. תמונות מכברת הדרך שעברתי. הכול מציף..

אמא שלי פירקה אותי מכות כשהייתי ילד.
אבא שלי רק חיבק ונישק. מעולם לא הכאיב לי. זה קשה להגיד את המילים האלה ולדעת שמדובר  בפדופיל מורשע (ומשוקם) שהתחיל את עבודות "המחקר" שלו על הבת שלו מגיל 3.

 אמא שלי הייתה מרביצה לי ולאחי עם כל הבא ליד.  אבא, לא הרים עליי אצבע. אמא צרחה עלינו. בכל הגרון. אבא שלי דיבר בשקט , בנימוס וברוך אינסופי  ככה  שלא ידעתי שמה שקורה ביני ובינו הוא אסור כי הוא גרם להכול להיראות כל כך יפה ואוהב.כשהבנתי בגיל מסוים שמה שאני יודע על מין,לפני כולם , אומר שמשהו לא בסדר גם אז לא היה בי הכוח לעצור את זה מולו.  הוא היה שובה לב וקסום.  בעיניים של הילד שהייתי.. היא הייתה חבית הנפץ האלימה שפירקה ושברה לי עצמות, ועשתה לי סימנים כחולים   וסגולים כי נשפך לי מיץ על הספה והוא? הרביץ לה בכל פעם שהיא הרביצה לי. הוא נתפס עבורי כאהבה הראשונה שלי. הגיבור שלי. האבא הגדול שמציל אותי מהמכשפה.  הוא נישק אותי בכל הגוף והזיפים שלו דגדגו ... ולפעמים עקצו וצרבו ושתקתי. כי הוא היה האיש שלי. אני זוכר  ששנאתי אותה. שנים. גם כששנאתי אותו . גם כשאהבתי אותו בסתר מאחורי השנאה.. עדיין הכעס עליה היה שם. עמד כמו חומה.  הפעם האחרונה שהיא סטרה לי הייתה לפני 4 שנים. הייתי שבור לפני.. חזרתי לגור אצלה אחרי  תקופה קשוחה   . הניתוח מעיים.. ההחלמה.. העזיבה מהמרכז לאילת(לפני שחזרתי למרכז)ולא הפסקנו לריב כי אני לא הצלחתי להתייצב באף מקום עבודה כי הרחם עשתה לי התקפים בלתי נסבלים.. והיא עוד  הייתה בטוחה שאני משקר.  גם כשהרופאים הסבירו לה שאני לא, היא עדיין הביעה ספק.  ובשלב מסויים איימתי להתאבד. רבנו כל כך.. ואמרתי לה שאני הולך למות . כי אני שונא את הרחם ואת המצב ואותה. ואז הגיעה הסטירה. שום דבר בעולם לא כאב לי ככה. לא צינורות. לא השברים ברגליים. הסטירה מאמא שעומדת מולי כשאני  רוצה למות ולא משאירה לי פיסה של אור ותקווה שיש מישהו שזה יכאיב לו.. זה היה האות שלי.  נסעתי משם לחיפה לבת הדודה שלי לראש השנה, לשמור לה על הבית.. ולתכנן את ההתאבדות שלי. רחוק מכולם.  קניתי בקבוק ג'ק בכסף האחרון שלי וקופסה של נורופן. והתחלתי... לשתות.  רשמתי חמישה מכתבי התאבדות. ושלה היה הארוך ביותר ופרשתי בפניה את כל מה שאני זוכר.. את כל הפעמים שהיא השוותה אותי לאיש שהיא הכי שנאה בעולם"את בדיוק כמו אבא שלך" בטון השונא והכועס שלה.  וכל הפעמים שזה שרף אותי מבפנים כשהיא ידעה מה הוא עשה לי . מה הוא עשה לה.  את הפעמים שראיתי מקרר ריק למרות שהיא עבדה  במיליון שעות כדי שנאכל. גם זה רק חלה עם מלח. עד היום אם תשאלו אותי ואת אחי מה האוכל האהוב עלינו.. זה חלה. כמו שהיא.. עם מלח.  סיפרתי לה שאני יודע שהיא חשדה במה שקרה עם אבא  שנים לפני שאני התוודיתי. שנים לפני העימות במשטרה, עורכי הדין והתסריט של טרנטינו שהפכו להיות חיינו מאז.   סיפרתי לה שאני סולח. כי אני הולך למות. ושהיא צריכה לדעת שאנשים גוססים.. לא יכולים לכעוס.  אין להן כוח לזה.   וסיפרתי לה שהסטירה ההיא הייתה הקש האחרון בשרשרת התתעללות  ששברה אותי. כלומר סיפרתי לה במכתב. העניין הוא.. שהמכתב הזה מעולם לא הגיע אליה. גם לא ארבעת האחרים.  הם נשמרו אצלי במקום שלאף אחד לא היה גישה אליו.   לפני ארבע שנים .אוקטובר 2021.הכרתי  דובה.  בדצמבר של אותה שנכנסנו יחד לשנת 2022, חג המולד. כבר הייתי תחת הגג שלה  אחרי שהיא הצילה את התחת שלי מהניסיון האובדני הכי חמור שלי : הפסקתי לאכול. כליל.  כפיתי על עצמי מוות איטי . והיא לא ידעה . היא רק  ידעה ש.."הוא לא אוכל כל כך כי הוא לא מרגיש טוב" וביקשה שאצלם לה ששתיתי ואכלתי בכל יום.  ופעם ראשונה מזה שנים שהרגשתי שמישהו רואה אותי ורואה כמה כאב  וכמה חולשה יש מאחורי העוצמה, הכעס וה"זאבה". היא לא ידעה שגם את מה שצילמתי אכלתי רק חלקית. רק בשורות האלה שאני כותב עכשיו היא תדע. רציתי למות.  והיא נתנה לי תחושה שאני חשוב למישהו. גם כשנפרדנו.. יכולנו להישאר ככה. רחוק. אבל אני פרחתי. וחזרתי לעצמי ולפני שלוש שנים התחילה צמיחה מטורפת ברוח שלי. לפני שנתיים כמעט מתתי שוב כשכרתו לי  את הרחם ועם כל הנגעים וכל מה שמצאו לי. אני האדם החזק ביותר שאי פעם הייתי והכרתי היום.  שברוני הלב והיכולת שלי לספר את הסיפור שלי בכמה שורות(תאמינו לי שזה כמה שורות לעומת הסיפור שלי) בנו בי כמות אהבה אינסופית והוקרה.    אני לא רוצה להרחיב הרבה.. אבל המכתבים.. כבר לא שמורים. לא לתזכורת. ולא בשביל שום דבר אחר.  יש בהם רק כאב.  ובכאב שלי  משנת2022 יש רק אהבה. אני אמנם 19 שנה בעולם השליטה אבל הארבע שנים האחרונות גם בתור הנשלט של הדובה וגם בנפרד ממנה ,כשאני מתחבר מיום ליום למגדר שלי, למשמעויות האמיתיות של מהו כאב עבורי, יש בי הוקרת תודה ענקית, על הרגע בו נפגשנו ונכנסתי לחייה (בלי תחתונים באישון לילה, לעבודה..זה לסיפור אחר) כי היא אף לא ידעה שהלילה ההוא.. בו פגשתי אותה.. היה אמור להיות הלילה האחרון. הלילה ההוא.. הציל את חיי. רק בזה שלרגע היה אכפת שאני לבד, בגשם ואבוד.  היום כשהיא אחד האנשים הכי קרובים אליי גם אם לא השולטת שלי,  כשתשאלו אותי מהי התמסרות עבורי. מהי שליטה.. זה לא היתה הכניעה שלי מולה. זאת הייתה היכולת שלי להראות לה שאני.. רואה אותה בחזרה.  והפעם-כשזה יקרה עם מישהי: זה יהיה גם רומנטי. זוגי ,אבל עד אז .. אני תמיד אסיר תודה על הדרך שעברתי. על היכולת שלי, לאהוב את עצמי מספיק כבר אז כדי לתת לה להיכנס בי מספיק חזק כדי להציל אותי. " ככה זה כשאני אוהבת צוציק" היא אמרה לי.  והנה מכתב האהבה שלי אליה.  אהבה אמיתית. אפלטונית.  ומלאה.לחבר. חברה. דוב. דובה שלא ידעה אף פעם.. כמה היא הצילה באותו רגע...

זה לא שיש לי אותו.

 אבל אני עדיין עושה הרבה מעבר לזכר שנולד עם אחד וכן.. אני מעריך שהנוכחות שלי משדרת את זה.

 אני עדיין דומיננטי גם כשאני מעדיף להיות נשלט.  ההתמסרות שלי באה מאהבה ותשוקה ולא מכניעה.

 וכל הביטחון המתודלק הזה, המנת פורטה של הטסטוסטרון מלאכותי שאני ,  הבסיס שלו זהלא על ריק. זה לא כי   יש לי גדול וזהו.

 זה כי הכול גדול אצלי. 

 חוץ ממנו..

 זה הראש, הלב, הרגשות, המחשבות החלומות. 

  אני מתודלק מעצמי. מהנוכחות שלי . ולא. לא בצורה נרקיסטית ועיוורת אלא  למדתי לאהוב את  מי שאני. את כל מה שאני. על כל המשתמע מזה.

הדימוי הגופני שלי הוא לא הדימוי העצמי שלי. אני רוצה לרדת במשקל .. בטח.אבל שלרגע, לא יהיה לאף אחד או אחת בראש המחשבה, בטעות אפילו, שאני מאלה שאפשר להשפיל או לדבר על המשקל שלהם באקט של שליטה. שלאף אחד מכם לא יהיה הרעיון, החמוד, שאני אתן למישהו את הסיפוק לצאת עם כל השיניים שלו אחרי דבר כזה..

 שלאף "מלכה" בשקל לא יהיה הרעיון של לקרוא לי"כלבה שמנה שלי" באדומות, לפני שאת יודעת איך נראה ומריח הכוס שלי מקרוב. 

 שלאף"שולטת" לא יהיה חלום כחול על הלשון שלי מלקקת לה את המגף סוג ז' שהיא קנתה בתחנה המרכזית. או שנשלט סוג ז' קנה לה, לפני שהיא טרחה לשאול אותי על הזין שלי. נקרא לילד בשמו.. יש שולטות ספורות שהרגישו את הישבן החמוד שלי מקרוב גם אם על במה ראו אותו  כנוף פנורמי. יש שולטות ספורות עוד יותר שהמראה שלהן בנעלי עקב יכול לגרום לי  לרייר..

 ואם התמונות הראשונות שאת  מכוונת אותי אליהן הן תמונת הכוס הפתוח שלך , ולא תמונת החיוך הפתוח שלך.. את לא בכתובת הנכונה. תקראו לי אולד פאשן אבל אני אוהב לראות את הפרצוף של בעלת הכוס לפני שאני יושב על ברכיי ומלקק למישהי אותו .  די מיושן מצידי. יודע.. יותר בא לי לצאת לדייט עם בעלת הכוס  לפני שבא לי  להיות על הרגל שלה מזיין להנאתי את עצמי...

 .. אה כן... ומי שכלבה. זאת את.. שנובחת על העץ הלא נכון. 

 מוקדש לכמה "שולטות" שלא הבינו את משמעות הכינוי ...

בייבי .. אבל  וולף..

להתקלח. אמנם בישיבה. אבל חודש אני כבר לא צריך להיזהר  על הגבס. כי אין גבס... אני יכול להתקלח כמה פעמים ביום .. בלי הצורך להתארגן עם כיסא גלגלים או אמא שתעזור 

 וכל פעם שאני נכנס למקלחת.. אני יוצא בדמעות. 

 אחרי כריתת הרחם.. כל מה שרציתי זה להתקלח. העונג שלי בחיים זה מקלחת ובשמים. אני כזה.. נקי.. אסתטיקה חשובה לי. וכל עוד לא יכולתי להתקלח כמו שאני אוהב, זה  היה הכלוב האמיתי שלי. 

 סיימתי מקלחת עכשיו וכל מה שבא לי זה לחזור אליה . להירדם באמבט חם.. או ג'קוזי.. 

 אני מת על מים.. אוהב מים. אמא אומרת שמאז שהייתי תינוק, לא הייתה בעיה להכניס אותי למקלחת או אמבטיות.. להוציא אותי?! תצטרכו שופל והרבה מאוד סבלנות...וכל מקלחת כזאת.. מזכירה לי את בית החולים. או כל סיטואציה אחרת בה לא יכולתי להתקלח. לא כמו שאני אוהב. אז היום אני מוקיר תודה על מקלחת..

 לכם זה נשמע בסיסי. לי?! זה ההבדל בין דיכאון חריף לנשימה ...

יש משמעות.

 למגע והתמסרות יש משמעות 

 להערצה יש משמעות.

 לדמעות יש משמעות.

לכאב שלי יש משמעות. 

 לרגשות שלי יש משמעות.

 לי. לכולי יש משמעות.  הדרך שבה התייחסת אליי לא מעידה על מי אני. אלא מעידה על מי שאת ואיך את לוקחת כמובן מאליו אנשים סביבך ולא רואה אותם. 

 אז במקום  לרשום לי שאולי משהו בי גרם לך להתייחס אליי ככה כמו להאשים אישה שקיבלה סטירה   מבעלה כי " היא גרמה לו לעשות את זה "  ובמקום לקחת אחריות פשוט תיעלמי. לכי. תחיי את חייך. רחוק ממני. את והנרקיסיזם שלך.