שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

חוזרת לחיים

רווקות הוללת.מיניות משתוללת ..וכמה זיוני שכל על רגשות
לפני שבוע. שישי, 16 באוגוסט 2019, בשעה 23:28

#100_ימים_של_החלמה:יום 2:
רבע לאחת עשרה. בלילה. היום היחיד בשבוע שאני לא קמה למחרת עוד לפני שהשמש זורחת.

לקח לי היום הרבה זמן לחשוב איך לכתוב את הפוסט הזה... רציתי לרשום משהו פלצני כזה,על איך תמיד לפני שהשמש זורחת הכי חשוך.. אבל זה לא נכון. ארבע וחצי בבוקר. השעה הקבועה שלי. השמיים סגולים,עם גוונים של כחול..
יש נגיעות קטנות של אור שמציירות ומפלרטטות עם העיניים שלך. הן שם..משחקות קצת..נחבאות קצת לפני שהן מרגישות בטוחות מספיק לצאת... פלצני, אמרנו?!
...
עבר עליי יום קשה. בין הקשים שעברתי בתקופה האחרונה. והוא,האיש שלי.. ראה אותי במצב הכי מפחיד שלי..לא כשאני כועסת.מקללת...צועקת לשמיים.. לא.. זה מפחיד.אבל הכי מפחיד שלי הוא זה שהיה היום.. חזרתי הביתה שותקת.קפואה. דומעת. מחניקה את הקצרים במוח.. את החרדה.
התקפי החרדה הקשים ביותר שלי הם כאלה..שקטים כמו מוות. הם גם הארוכים ביותר.הם אלה שמנחיתים אותי לישון על הרצפה.מחובקת עם צ'ואי.. בפינה של החדר. כאילו שם זה הכי בטוח.שם המפלצת.כאילו לא תמצא אותי.. לא תגיע אליי.כאן בפינה..אם אסתתר מתחת לשמיכה עם צ'ואי..אני אהיה מוסתרת.מוגנת.
אבל היא מגיעה..היא נוגעת.היא פוצעת...ואחרי שהיא דרסה אותי,התישה אותי , השאירה אותי שם מדממת בפנים..מכוסה בזיעה קרה,לפעמים גם יותר מזה.. יש שקט אפילו מייגע יותר. זה שגורם לגדולים ביותר להתחנן מולי.. השקט שאחרי הסערה.. עדיין אין לי איך להסביר מה קורה בשקט הזה. השקט הכי רועש בעולם. כמו שברי זכוכית על הרצפה שמעידים שהייתה כאן קטטה...עדות שקטה לכל חתיכות הזכוכית של הלב שלי..
פוסט טראומה מורכבת..היא לא דבר יפה. היא לא מעידה על נפש יצירתית אך מיוסרת.
היא מלחמת עולם יומית. עם הלב ובראשון..והטקסים שלמדנו להפעיל.המגננות..
מלחמת עולם.לא פחות. כשכל העולמות שלך מתנגשים.. כשהיא עוברת נקודה אחת אחרי השנייה ושורפת כליל את כל מה שהיא רוצה בדרך.
היום קשה לי.
היום שורף לי לנשום..
היום המלחמה הזאת גבתה מחיר.. כי זה טיבן של מלחמות...

היום המלחמה גבתה מחיר. ועוד מעט.. השמיים שוב יהיו בכחול ובסגול...והאור יפלרטט עם עיני האיזמרגד, ילטף את הדמעות האחרונות.
עוד מעט.. עוד כמה שעות..אוכל לספר לכם שוב.. מה קורה בדיוק לפני שהשמש זורחת

לפני שבוע. שישי, 16 באוגוסט 2019, בשעה 23:27

 
#100_ימים_של_החלמה
#פרק_ראשון_אלוהי_הדברים_הקטנים

:
לי אין פיברומיאלגיה.
לי יש פוסט טראומה מורכבת.
לא משהו שבאמת מחילימים ממנו..אבל אחרי התקופה האחרונה..אני חייבת לנסות לנהל אותה טוב יותר,ולהחלים אולי ..ממנהגים אחרים..או טקסים שמגבירים אותה.
אני מתחילה את היום הראשון.. ביום האהבה העברי..אבל.. במקום הכי נמוך בתל אביב.
כשהכול פה מוקף הומלסים,שנחנקים פה מהקיא של עצמם ומהייאוש... במקום מפוצץ זונות,וטריגרים לפגיעה מינית.
אני מתחילה כש.. קשה לי לנשום לפעמים..עד שהכול כואב. אין לי פיברומיאלגיה אבל בדומה לה גם אנחנו שקופותים.
לאנשים מסביב קל להגיד"אבל זה כבר היה".."תתגברי" "זה נוח לך להרגיש ככה".. ואני מנסה להבין איך נוח משתלב עם זה שאני כבר ארבעה חודשים מדמיינת אותי על אופנוע ב160 קמ''ש..נעלמת לתוך המדבר..וחוזרת רק אחרי שסיימתי כמעט למות.רקכדי לחיות מחדש. כשהגוף מדמם אחרי שהוא פגש את הכביש וכחול,והאבק שוב ושוב נוגע בי... לא מתוך הרס עצמי.לא מתוך מזוכיזם..מתוך געגוע להרגיש את הטבע הפראי,החייתי שלי ולא להתעייף מצעידה של מאה מטר... זה רגש שמשתחרר רק בבדסמ. רמת האדרנלין בדם, רמת השחרור.האורגזמה הזאת של הלב...איך נוח משתלב עם זה שאני נעה בין מנעד כזה של רגשות שאני מותשת ממנו.המעברים החדים,החרדה...איך נוח משתלב עם ימים שאני נרדמת מחוברת עם צ'ואי על הרצפה , או עומדת באמבטיה שעה..מנסה לשפשף מעצמי גועל שקוף לאחרים ואצלי.. כאילו עולה ממני צחנה בלתי אפשרית...
נוח לי?!
..

אתמול החלטתי ללמוד מחדש שיעור ששכחתי: לומר תודה על הדברים הקטנים.
ואז חשבתי ..שוב... שבעצם אין דבר כזה.."דברים קטנים": זה לא יכול להיות קטן אם זה עושה לך טוב כל כך או רע כל כך..
אבל כן..יש לי ברכות בחיים:
אינספור. ויש לי מנהג מגונה לשכוח את זה בימים הנמוכים שלי..
החברים שלי.ששומרים שלא אפול ואני עליהם... בהרבה הומור ואהבה.
צ'ואי ולוקאס שעושים לי בית ספר לליצנות וחבלה בכל יום...
האיש שלי שעושה לי לחייך גם בימים שלשנינו
קשה,
העבודה שלי עם חבורת הבבונים שלי..
המשפחה (לפחות החלק שבקשר)
והנה..עכשיו.. בא חובש.הרים הומלס אחד כזה מהמדרכה.
ונראה שלקח לו חיים שלמים ומאמץ מטורף להגיד לו "יהיה בסדר". ולהאמין.
אז. יהיה בסדר. אני מאמינה.
יום אהבה שמח לכולם! 💓 💓 💓

לפני שבועיים. חמישי, 8 באוגוסט 2019, בשעה 06:57

לחיות עם cpstd..(פוסט טראומה מורכבת):
זה לפעמים לקום בבוקר עם התקף חרדה שמשתק את כל הגוף.
להרגיש איך כל המוח שלך מלא קצרים , וכל תמונה או שיר באותן השניות יכולים להפוך את העולם כולו.
זה לא"פלאשבקים", זה לא "זכרונות" שאת חיה איתם..זה הרבה מעבר לזה. זה לא להניח את העבר מחוץ לדלת וכבר הכל בסדר...
זה ריח שטמוע במוח ומעורר בך גלים של חרדה,כאב,בחילה ..
זה להרגיש כל פעם מחדש .. את הסערה הזאת .את החור הזה..

אני כותבת את המילים ולא מצליחה להבהיר כמה הכול כרגע מוצף.לא הגיוני ומתיש...
אני מנסה לספר.לפרוק שנים של הקצרים החשמליים האלה לתוך לוגיקה של מילים ..לתוך משהו מסודר כזה,שיעשה לי שקט עכשיו... מעל דפי הפאקינג פייסבוק והמדיה החברתית,להניח לב מדמם על השולחן ולהגיד..זה ככה..עכשיו אין לי מה לעשות עם זה... זה ככה.ועכשיו כואב.ועכשיו שורף..וכל הגוף שלי תפוס כבר יומיים.. ואנשים ברחוב מפחידים אותי, ואנילא מצליחה לישון. לא באמת .מתעוררת אחרי 3 שעות שגם בהן המוח היה עסוק בלרוץ אחרי עצמו,בתוך המגירות האלה שסידרתי,וכל כמה זמן הכול מתפרק מחדש.

זה לא עצב,.. זה פוסט טראומה.וזה מלווה לפעמים בתקופות של דיכאון .זה מלווה בהתקף חרדה מדי פעם.. זה התקפים של בכי שקשה להסביר למה הוא הגיע ואיך בכלל לפני יומיים הכל היה יחסית רגוע ..וצחקת והכול היה שקט. לפוסט טראומה אין חוקים ברורים..יש לה את הכללים שלה,ואין לה שום כוונה להיות קונפורמיסטית עם כללים חברתיים באותו רגע.. היא תופסת אותך לא מוכנה ..ומתי שבא לה.. ויש ימים שאני מצליחה לחשוב.. לשלוט עליה לפני שזה יתפוצץ..ןמחליטה,כמו עכשיו..לפרוק..לכתוב.. העיקר להקיא את זה מתוכו..כדי שאוכל לתפקד. שאוכל ללכת לעבודה..ובערב לחבק את האיש הזה שעושה לי לחייך.. ויש גם ימים אחרים.כאלה שפחות מדברים עליהם .
למדנו להתבייש בזה,להצניע ימים כאלה..כי זה לא נעים.זה קשה לבליעה.
זה ימים שהתקף החרדה גורם לך לישון על הרצפה לפעמים.כי שם נרדמת... זה ימים שאת בקושי נושמת,לא מצליחה אפילו ללחוץ על כפתור ההפעלה של הקומקום כדי להכין לך קפה כי הגוף תפוס כל כך ונעול.שאת נשארת במיטה כמו שאת ..

אומרים שפוסט טראומה מורכבת(כזאת שסובלים ממנה לוחמים עם הלם קרב ונפגעותים תקיפה מינית) היא שבעת מדורי הגיהנום של הנפש... מתוכה מתעוררים שאר השדים:דיכאונות, סכיזופרניה,ocd... ועוד..כאילו... היא תמיד באה עם תוספות.כמו פיצה..רק אותה קשה לבלוע.ולא הזמנת את זה..

היא שם. בתוך החזקים ביותר. וכרגע היא כאן בתוכי.. מולי.עוטפת אותי..ואין לי שום דרך יותר טובה ממה שעשיתי כרגע לתאר כמה זה קשה..וכמה בא לי כרגע להיכנס לתוך חיבוק גדול.. להתפרק לתוכו ליומיים..ולא כרגע להיות על האוטובוס לעבודה. ואלוהים..כמה קשה לי לנשום...

לפני שבועיים. שלישי, 6 באוגוסט 2019, בשעה 21:14

"את שומעת..?!"
"את מה?!" שאלתי
"את הלב שלי רץ...לתפוס אותך"
הוא נשך בצוואר שלי.
עלה מעליי..
והטרף שלנו בוהה בנו מהצד,מיוחם .
המאהב הצעיר שלי בוהה בטרף שלי בחזרה ,והטרף משפיל מבט לעבר זקפה עצומה...

כשהוא בתוכי,
ואוחז אותי מהאגן ויללת הקרב שלי מתחילה לצבור תנופה כדי לצאת מהסרעפת,
הטרף נעמד מולנו, בוחן את הזאבה מקרוב.. רוצה להרגיש..לטעום..להריח.
הנשימות שלו לידינו כבדות.
"הייתי רוצה להרגיש אותך עכשיו.. את הכאב שאת יודעת לתת .כשאת ככה..מלאת אש..תשוקה"
....
כשהוא רואה אותנו ,חבוקים זה בזה.כשהוא נעוץ עמוק בתוכי..הלהבה בעיניים שלו גדלה.
"אני אוהב אותך" הצעיר לוחש לי..
והטרף לוחש "אנחנו..אוהבים אותך.."
את מילות האהבה שלי אני גונחת..
פורטל לכדי צלילים ונשימות שבקושי מתחברים להברות שלמות.
העונג שבלקבל את הגבר שלי עמוק בתוכי..ואת הטרף שלי,כנוע,מסור וזקוף..מריחה את הזיעה של שניהם מהולה בריח של הכוס הנוטף ..והנהמות שלי מתחזקות ...
החדירה הופכת חזקה יותר,עמוקה יותר..
והטרף מהופנט מהמראה שלי מתענגת.מהמחול הזה של שני ציידים.את הליקוק,הנשיאות,הילולות המשותפות...... פתאום מעומק הקרביים..צעקת עונג מלווה בגניחה פראית.
הטרף שלי עומד שם כנוע ..משולהב.
הגבר שלי מתפרק.מקשט אותי ,
.. שואג ..
"את שלי ילדה"
"שלך"
"מה?!"
מחייכת. מתמסרת אליו בחיוך
"אתה התמסרת.אליי . ללימוד..לי יש רק לתת לך אותי ,בתמורה לכך ש....יש לי , אותך".

"אתה שומע?!" לחשתי לו
"את מה?!"
"את השקט שאחרי.."
"אחרי מה?!"
"אחרי שתפסת אותי.."

לפני 3 שבועות. שישי, 2 באוגוסט 2019, בשעה 10:32

לא באמת... אני בווסת...וחולה..שילוב גרוע ... הלוחם הצעיר מתעקש שאמצא עבד ניקיון ועבד בכלל לשרת אותי כי הכאבים מקפלים אותי.אני רחוקה מזה שנות אור..מעדיפה שליטה נטו.פריימלית. אבל אין ספק שזה יעיל...

 

 אין איבר בגוף שלי שלא מחוסל כרגע.

 האם זה לא היה יכול להיות נחמד שיתרוצץ כאן מתוק עירום..ינקה ויסדר ויטפל בכל צורכיי?! בוודאי שכן. הרי כולנו רוצים להיות מפונקים מדי פעם... רק שלי ,קשה להכניס אנשים לבית שלי ולעולם שלי... מה גם שהוא חייב להיות חולה בעלי חיים... מסור ברמה אחרת לחלוטין,ומתוק,וחכם...גיישה ממין זכר.  אני לאט לאט נפתחת לרעיון של עבד ניקיון קבוע... או עבד בית... עולם השליטה שלי משתנה.מתפתח תדיר..מה שהיה גבול שלי עד לפני לא הרבה זמן..הופך להיות הרבה יותר גמיש...

 

 אולי אם יבוא הנכון.. אני  אקח את זה..עם על מה שזה אומר. ..אולי  להתאהב בו זה לא מה שאני רוצה,אבל אני צריכה מישהו שכן יוכל לגרום לי לרצות את המציאות שלנו..ככה.

לפני חודש. חמישי, 4 ביולי 2019, בשעה 18:32

במציאות הזאת. מחוץ לבועה שלנו,
יש עולם שלם שעולה באש.
רעש איום ונורא ..
הם אומרים שגם הקיץ תהייה מלחמה.
ואתה יושב לידי,
שוב מרגיע עוד התקף חרדה
מלטף את העייפות המצטברת
הידיים שלי נוזלות לתוך כף ידך החמה והמנחמת.
"תשמור על העולם ילד"... זועקים הרמקולים את הכאב הזה..
ואתה שומר. על העולם שלי.
על החלקים הסגורים,הסדוקים
אלה שמאיימים להתפרק.
צופה מהצד בזמן שאני מערבבת בטון שעשוי משברים,אובדן ופחדים.. את קירות הלב מרפדת בטיח. נותן לי לעבוד קשה.כמו שאני אוהבת.
רק שומר שלא אאבד את עצמי לתוך המטלה ואזכור לנשום בין משיכת מברשת לבין הנחת לבנה.
תמונות הדם המופיעות על המרקע המרצד,צעקות, ילדות שמספרות על תופת ואני שוב מוצפת .
המציאות בחוץ נושכת אותי.. ואני מחזירה בכל הכוח. ואתה לידי לחבוש את הפציעות.
אתה כאן. אני משננת את זה לעצמי.
אתה כאן באמת. לא נלחם במקומי. לא לוקח ממני כוח..לא כאן להגן עליי.
פשוט.כאן.
כמו שביקשתי.
יודע לתת לי להילחם בדרך שלי
ולרפד את הקן שלי. שאוכל לחזור לחיבוק שאחרי הקרב.
לא משנה את העולם שלי. לא משנה את שלך.
מוכן עם כל הנשקייה בחוץ
להילחם בשבילי בצבאות
ויודע שמה שאני צריכה באמת
זה שתהייה הגיבור שלי מחוץ לזירה,
שתדאג לי לשקט.
במציאות הזאת,מחוץ לבועה שלנו.
יש אכזריות וכאב. מאחורי הדלת.. ממש על סף הדלת..
אבל אתה בבית ולא נותן לי להכניס אותה.
יש לי מספיק ממנה.
וזה מוזר..
כי אף פעם אין לי מספיק ממך.
אני אוהבת אותך.

 

 

 

 

 

לפני חודשיים. רביעי, 19 ביוני 2019, בשעה 14:17

טוב. נשבר לי.
אני נאנסתי.
על ידי טובים בני טובים. חמישה בנים מצטיינים.. כיתת הספורט שלנו. יפים מוכשרים. יהודים כשרים עם ברית מילה והכול..(תאמינו לי,הם נתנו לי לבדוק).
אני הייתי בת15. בעולם שבו ילדות שמנות בנות 15 צריכות להגיד תודה שהבחור החתיך מקבוצת הכדורגל, שם עליהן עין...הם קרעו אותי.בכל חור.כל צורה. הם השאירו אותי לדמם שם,מכוסה בהם.בכל מה שהגוף שלהם נתן להם להפריש עליי....הריח שלהם..בראש שלי..לא עוזב. ולקינוח הם רוקנו פח זבל עם חומרי בניין עליי. בפנימייה.והם יהודים בני מלך.. טובי בניה של ישראל.
אנס הוא אנס. הוא אנס. הנאנסת, היא נאנסת.נאנסת.
הדת,המוצא של אף אחד מהם לא משנה..
באותו רגע אין להם שם.אף אחד מהם.
באותו רגע הכול נעלם.משתתק.
אל תספרו לי שהרעש היה כי היא הייתה בת 7.
ילדות נאנסות פה על ידי גברים כל הזמן,מחמוד,משה,יצחק..פטריק.

אני נאנסתי. אבל הם היו יהודים בני בנינו.
ואני שמנה, פאנסקסואלית שמעדיפה נשים.
אז הבאתי את זה על עצמי..ככה לפחות דאגו להזכיר לי.
הם היו יהודים.
ואף אחד אף פעם לא צעק בשבילי!

ולילדות שעברו עכשיו את הסיוט הזה:
לא יודעת מה יהיה.. אני רוצה להאמין שתצמחו ותשתקמו מזה. אני רוצה להאמין שאתן מחובקות, נאהבות.
הלוואי ויכולתי אני..לחבק כל אחת מכן.
נאנסתי גם אני והיום אני צועקת בשבילכן.

לפני חודשיים. שני, 17 ביוני 2019, בשעה 17:30

החיה בועטת.

מרגישה הכול...גדול יותר,עוצמתי יותר,שזה חי בתוך כל נשימה.

 מכאיבה,עד הסוף..שדם מזין את שפתיי,ואת התאווה המינית שלי.

אני נקשרת אליך בכל הצלפה. כל פיסת עור שלך שנצבעת תחת הידיים שלי,גורמת לי להיכבל איתך בזה.

 אני טורפת..אבל ללא טרף,אשאר מורעבת.

אתה השובע שלי,הרוויה שלי.

 אני פוצעת,חותכת.מצליפה והנשימות שלך נכנסות לתאי המוח שלי.

הנשיקות שלי,הנשיכות שלי על הבשר שלך, הטעם שלך נכנס לתודעה.. כל מולקולת טעם,כל תא. כל פרומון הנפלט מגופך

  אני מריחה ככה..את הפחד שלך.את הזקפה.את הגירוי המיני.

הלשון שלי מלקקת את הפצעים שלך,.והדם שלך בתוכי.

 אני נוהמת,שואגת.מדברת ככה  עם הגוף .לא במילים.בנשחמות,מבטים, קולות וצלילים חייתיים. ככה אני מבינה אותך..כשאתה מיילל. לא כשאתה  קורא לי"גברתי".

פריימלים 

קשוחים.אבל רגישים.

אלימים,אוהבים. כנים.מכילים.מעצימים.לא משפילים.

פריימלים שולטים מאהבה, התמסרות טוטאלית ותשוקה.. לא מפחד. לא מהשפלה.

פריימלים..חיות טרף

ורומנטיקנים חסרי תקנה.

 

 

לפני חודשיים. שבת, 15 ביוני 2019, בשעה 22:11

בתוך קומת המרתף,
אורות אדומים ומוסיקה רועמת.
הבדים מורגשים ,
ואני נעמדת על נעלי העקב..
הקימורים מודגשים מתחת לשמלה,
והידיים שלו עוברות עליי.
יש רעש של שריקות חגורה ושוטים באוויר,
בנות מדממות בכלובים,
גברים נכנעים למלכות אכזריות.

ספות מחכות לנו..והייגר ממתיק נשיקות בינינו.
וויסקי,בירה...
וקצת עשבי קסם.. והבועה סביבנו מתחילה להתחמם.
שנינו בתוך עצמנו מול עולם מדמם,יפה כל כך בצבעים שלו.
על מיטה מכוסה בסדינים אדומים. הוא מחליט שנאתגר.. מלכה מול מלך. טורפת מול טורף..
מי ייכנע?! מי ייתמסר?
הצלפה בשוט, והישבן שלי מסומן.
אני מחזירה.. והוא מחייך.."יש לך כוח. אבל לא הפעם"
נשיכות.נהמות. אנחנו נצבעים אחד עם השני..משחקים בכוח ודם. כמו ששנינו אוהבים...
ולבסוף היצר שלי מכניע אותי ואני זקוקה לו בתוכי. מיוחמת.לוחשת לו.." ניצחת.עכשיו..בוא ותיקח את מה ששלך"
הוא נוזל לתוך הכוס שלי.מוריד את השמלה מעל הראש..כמעט קורע אותה,חושף את העובדה שבאתי ללא תחתונים.. חודר לתוכי, מול קהל שלם וטורח להוסיף"שיבהו בך,את הכי יפה בעולם".
הוא בולע אותי ונתן לי לבלוע אותו,פה אין כניעה באמת..רק התמסרות אוהבת. שפתיים עוטפות את כולו..לאורכו.

כשהוא מתפרק לתוך הגרון שלי,הוא שקט אבל מזיע, הוא נושך שפתיים, מתענג על הגרון שבולע את כולו בשקיקה...
אני מנקה אותו, עם הלשון..טיפה אחר טיפה של מרירות... ואז חוזרת לעלות עליו.
הוא אוחז בישבן שלי,על כל קימוריו,ומסמן אותו כשלו בידיו.
אני נושכת בכתף.לא מהססת לסמן את שלי...
וכשהוא שוב מעליי,תופס מהאגן וחודר בכוח, הנהמות שלו הופכות לשאגות,והוא מוציא ממני יללות עונג , נשימות מהירות וכבדות והכוס שלי ממהר להגיב בפורקן בלתי נשלט.
..
"זאבה שלי.. את גדולה ויפה,כמו שזאבה צריכה להיות.." הוא לוחש בין נשימות לא סדורות.

"אתה כל כך יפה ככה,חיוור ופצוע"
"את יפהתמיד אבל במיוחד באדום,כחול וסגול"
אני נותנת לו לנשוך אותי שוב...
"אני יפה מאהבה אחרת,שלנו"
"הסימן שהשארתי לי זאבה , יישאר הרבה זמן.. "
"כמה ?!"
"תלוי לאיזה מהם את מתכוונת זאבה.."
"לאיזה אתה התכוונת ?!"
"לזה שגרם לי לשאוג,לנהום... לסימן שהשארתי בתוכי, זה שעושה אותי חיה"
"אני אוהבת אותך" לחשתי. כשחשבתי שהוא לא שמע..
"גם אני אוהב אותך,ילדה.."

לפני חודשיים. ראשון, 26 במאי 2019, בשעה 21:39

שמש של שקיעה .כתומה,בוערת.שרב לא מתפשר מחוץ לקירות.אני עומדת במטבח. רוכנת מעל הכלים .החום והמים נראים עליי,ואגלי הזיעה מטפטפים על גופי..מצמידים את הבגדים לקימורים שלי.
הוא מגיח מאחוריי,עם רעמת השיער השחורה שלו ונשיקות קטנות על הצוואר שלי מכניעות את גופי לנוע ולהיצמד לגוף שלו.
הוא מהדק את האחיזה שלו באגן... מסובב אותי אליו"כמה התגעגעתי"והנשיקות שלו נהיות פראיות יותר.
"ששש..".
הוא מחבק אותי.פתאום החיבוק הופך מגונן יותר..כמו ביקש לאסוף אותי אליו.אני צריכה שנײַה נוספת לעצמי..ומתחת למים של המקלחת,נותנת לעצמי לפרוק שבוע נוסף קשה.שבוע שבו העצמות שלי ביקשו את הרוח שבי ,עייפות,שחוקות..הן קראו לי לקום ,למלא אותן ביללות שלי.ומתחת למים נשמעו יללות הכאב ,שאגות הכוח שלי.
הוא נרדם כבר במיטה ..כשאני יוצאת ,אליו,רטובה ושבורה, הוא מתעורר ומביט בי אחרת..מכל הפעמים..
"מה את צריכה?!"
"את המדבר שלי,הכביש,האבק,את היכולת שלי לשתוק..ועדיין לומר הכול".
והוא נצמד לגוף שלי,מוציא אותו מהמגבת.מכרבל בסדין עדין אליו..הרעמה שלי על כתפו..והוא מניח אותי לצידו ומנשק שוב.ממיס אותי לתוכו..ומרדים אותי "לוחמת שלי.די. עכשיו לנוח..אני כאן"
כשאני קמה בבוקר ,אני מרגישה את ידיו עדיין עליי.סירב להרפות מאחיזתו... שוטפת את השינה ממני וניגשת בזהירות.מלטפת את החזה שלו בעדינות..
הוא פוקח עיניים עמוקות שחורות כרגע כמו חץ ישר לתוך הדופק שלי...

"יפה שלי" הוא לוחש לי מבין המילים הראשונות של הבקרים שלנו יחד.
"כן?"
"את יודעת שאת מהממת ככה?כשהשמש מציירת את הקימורים שלך על המיטה?"
אני שותקת.
הוא מתרומם,מביט בעיניים שלי מנשק את הכתפיים שלי ..
מעביר אצבעות בתלתלים .כשהוא צועד למקלחת,אני מביטה בגוף העירום שלו והרצון להרגיש אותו מעליי,בתוכי גובר.
הרעב שלי חזר.
הוא חוזר רענן..מחויך.ומביט בי ברוך..מניח את ידיו מתחת לראשי..מפסק את הרגליים שלי ,וחודר אליי .
לא..היום אין לי רצון לדחות את הסיפוק שלי..אני צריכה אותו התוכי,בטוח וחזק.הוא מרגיש אותי.הכוס שלי מגורה בצורה שונה הפעם.. משהו בי... צריך אותו חזק יותר..משהו בי צריך להיות כרגע שקט. הנשיקות שלי הופכות לנשיכות,והגב החיוור שלו מקבל את הציפורניים שלי לאורכו..

אני מתפרקת.מהכול..ברגע אחד לתוך הבועה הזאת שלנו. הוא חודר עמוק יותר..עוצמתי יותר,מכריח את החיה שבי להגיב... וכרגע אחד אני מעליו. הוא מתײַשר כדי לתפוס את הפטמות בשפתיו... יד שנייה אוחזת בישבן שלי
ואני נעלמת לתוך עולם שלנו..הנהמות שלו מתחזקות, והשפתיים שלי מתנפחות.רוצות להרגיש את הטעם שלו ,אני משנה את התנוחה כך שידו בין רגליי והשפתיים שלי בולעות אותו,עד סוף הגרון..כשהוא לא משאיר לשום דבר אחר מקום להיכנס.
ואז הוא מושך אותי אליו ..עולה עליי שוב מנשק אותי עם הטעם שלו בשפתיים.. ועובר על כל איבר שלי עם הלשון הבוערת שלו.

מלקק..טועם את הדם הבוער בי.. וכשהוא מניח את שפתיו על דגדגן בוער ונפוח.. האוויר החם מבעיר בי את הכול ..את הזכרונות של המדבר ,הכביש..האבק..התשוקה הזו לחופש הזה.. ונשיכה בכתף שלו מבהירה לו שהוא העיר את הלב שלי..
הוא אוחז בשוט..מגיש לי את שלי.. ועוטף אותי בפיסות העור האלה..שנצמדות לשדיים שלי..מעביר על גופי את הריח של עור משופשף..והיללות שלי, מהעונג שהוא מעניק לי..נשמעות דרך הקירות הבוערים.
כשאנחנו חוזרים למנוחה רגעית הוא לוחש בחיוך:
"יש לי הפתעה בשבילך".
האישונים מתרחבים
"כל מלכה צריכה מנחה .."
השפתיים שלי בוערות
"מצאתי לך ארנבת.. את צריכה לנוח טוב עכשיו.. היא ארנבת שתגרום לך לעבוד קשה כדי לצוד אותה..כמו שאת אוהבת..לרוץ למרחק.."
אני מנשקת אותו התאווה מחודשת.הוא מניח יד בטוחה על צווארי.ואני על צווארו.נרדמים באחיזה הזו יחד.

הוא מתעורר לפניי הפעם.
מכין לי את מרחב הציד שלי.
בודק את השטח,נותן לי להנות מהשלווה שהוא עושה בי.

כשהיא נכנסת בדלת, הלב שלי דופק במהירות. הוא הביא לי טרף מובחר..אני רואה את זה עליה ... היא צריכה לכאוב.אני צריכה להכאיב..
כשאנחנו יושבות אחת מול השנייה,ידה ניגשת לרעמת השיער שלי,השנייה ההיא הופכת לפרוות זאב סמיכה..העיניים משתנות בהתאם.
היא זוקפת אוזניים... מביאה אליי את שפתיה.. ולוחשת לי"תתפסי אותי.." ובורחת.. כשהיא נתפסת בין הלסתות שלי וקוראת בשמי, הלוחם שלי בוהה בעוצמה החייתית שרק אישה מוציאה ממני.. את היכולת הזאת שיש רק להן להוציא מהגוף שלי.הוא מהופנט מריקוד הציד שלנו מהצבעים שתופסים את גופה בידיי.

הגוף שלו מגיב..והוא רואה שאני מזמינה אותו לטעום איתי את הטרף שהוא צד עבורי.

היא רוכנת מולו,"היא תפסה אותי.."היא לוחשת לו בקול כנוע ומתוק"היה לך ספק?!"
הוא שואל ומרים את צווארה.
"היא מהירה,אכזרית..אני אוהבת אותה.."
ובשנייה הוא משתיק את שפתיה בנשיקה.
אנחנו נכנסים לתוך אותה בועה חייתית..כשהשוט,החגורה..הכול מונף ..הכול שורק באוויר החם והמהביל של הקיץ. הוא קורע אותה בתוכה,היא משתתקת ,מבקשת לחוש את שנינו מעבר להכול.. לחוש את העונג בכאב,את הכאב שבעונג, שליטה,אירוטקה,גבר..אישה..חיות טרף. הזיעה של כולנו מתערבבת, היא מתפתלת ואני נושכת אותה.. הידיים שלי מפריחות על גופה עלי כותרת אדומים של כאב.
היא גונחת את שמי אליו..לתוך האוזן שלו"תודה.תודה..תודה.."
"על?!" הוא שואל אותה בחצי קריצה
"עליה..שנתת לי להרגיש אותה. שנתת לי להרגיש אותך. אני שלכם..אני שלה".