Rising from the ashes

זה לא שיש לי אותו.

 אבל אני עדיין עושה הרבה מעבר לזכר שנולד עם אחד וכן.. אני מעריך שהנוכחות שלי משדרת את זה.

 אני עדיין דומיננטי גם כשאני מעדיף להיות נשלט.  ההתמסרות שלי באה מאהבה ותשוקה ולא מכניעה.

 וכל הביטחון המתודלק הזה, המנת פורטה של הטסטוסטרון מלאכותי שאני ,  הבסיס שלו זהלא על ריק. זה לא כי   יש לי גדול וזהו.

 זה כי הכול גדול אצלי. 

 חוץ ממנו..

 זה הראש, הלב, הרגשות, המחשבות החלומות. 

  אני מתודלק מעצמי. מהנוכחות שלי . ולא. לא בצורה נרקיסטית ועיוורת אלא  למדתי לאהוב את  מי שאני. את כל מה שאני. על כל המשתמע מזה.

הדימוי הגופני שלי הוא לא הדימוי העצמי שלי. אני רוצה לרדת במשקל .. בטח.אבל שלרגע, לא יהיה לאף אחד או אחת בראש המחשבה, בטעות אפילו, שאני מאלה שאפשר להשפיל או לדבר על המשקל שלהם באקט של שליטה. שלאף אחד מכם לא יהיה הרעיון, החמוד, שאני אתן למישהו את הסיפוק לצאת עם כל השיניים שלו אחרי דבר כזה..

 שלאף "מלכה" בשקל לא יהיה הרעיון של לקרוא לי"כלבה שמנה שלי" באדומות, לפני שאת יודעת איך נראה ומריח הכוס שלי מקרוב. 

 שלאף"שולטת" לא יהיה חלום כחול על הלשון שלי מלקקת לה את המגף סוג ז' שהיא קנתה בתחנה המרכזית. או שנשלט סוג ז' קנה לה, לפני שהיא טרחה לשאול אותי על הזין שלי. נקרא לילד בשמו.. יש שולטות ספורות שהרגישו את הישבן החמוד שלי מקרוב גם אם על במה ראו אותו  כנוף פנורמי. יש שולטות ספורות עוד יותר שהמראה שלהן בנעלי עקב יכול לגרום לי  לרייר..

 ואם התמונות הראשונות שאת  מכוונת אותי אליהן הן תמונת הכוס הפתוח שלך , ולא תמונת החיוך הפתוח שלך.. את לא בכתובת הנכונה. תקראו לי אולד פאשן אבל אני אוהב לראות את הפרצוף של בעלת הכוס לפני שאני יושב על ברכיי ומלקק למישהי אותו .  די מיושן מצידי. יודע.. יותר בא לי לצאת לדייט עם בעלת הכוס  לפני שבא לי  להיות על הרגל שלה מזיין להנאתי את עצמי...

 .. אה כן... ומי שכלבה. זאת את.. שנובחת על העץ הלא נכון. 

 מוקדש לכמה "שולטות" שלא הבינו את משמעות הכינוי ...

בייבי .. אבל  וולף..

להתקלח. אמנם בישיבה. אבל חודש אני כבר לא צריך להיזהר  על הגבס. כי אין גבס... אני יכול להתקלח כמה פעמים ביום .. בלי הצורך להתארגן עם כיסא גלגלים או אמא שתעזור 

 וכל פעם שאני נכנס למקלחת.. אני יוצא בדמעות. 

 אחרי כריתת הרחם.. כל מה שרציתי זה להתקלח. העונג שלי בחיים זה מקלחת ובשמים. אני כזה.. נקי.. אסתטיקה חשובה לי. וכל עוד לא יכולתי להתקלח כמו שאני אוהב, זה  היה הכלוב האמיתי שלי. 

 סיימתי מקלחת עכשיו וכל מה שבא לי זה לחזור אליה . להירדם באמבט חם.. או ג'קוזי.. 

 אני מת על מים.. אוהב מים. אמא אומרת שמאז שהייתי תינוק, לא הייתה בעיה להכניס אותי למקלחת או אמבטיות.. להוציא אותי?! תצטרכו שופל והרבה מאוד סבלנות...וכל מקלחת כזאת.. מזכירה לי את בית החולים. או כל סיטואציה אחרת בה לא יכולתי להתקלח. לא כמו שאני אוהב. אז היום אני מוקיר תודה על מקלחת..

 לכם זה נשמע בסיסי. לי?! זה ההבדל בין דיכאון חריף לנשימה ...

יש משמעות.

 למגע והתמסרות יש משמעות 

 להערצה יש משמעות.

 לדמעות יש משמעות.

לכאב שלי יש משמעות. 

 לרגשות שלי יש משמעות.

 לי. לכולי יש משמעות.  הדרך שבה התייחסת אליי לא מעידה על מי אני. אלא מעידה על מי שאת ואיך את לוקחת כמובן מאליו אנשים סביבך ולא רואה אותם. 

 אז במקום  לרשום לי שאולי משהו בי גרם לך להתייחס אליי ככה כמו להאשים אישה שקיבלה סטירה   מבעלה כי " היא גרמה לו לעשות את זה "  ובמקום לקחת אחריות פשוט תיעלמי. לכי. תחיי את חייך. רחוק ממני. את והנרקיסיזם שלך. 

הלוואי. הלוואי שלא תדעי כמה קללות הוצאתי מעצמי . והתאפקתי כדי שהאנרגיה לא תחזור אליי.  הלוואי שתדעי איך הרגשתי מנוצל אחרי שבחרתי להתמסר אלייך אבל את לא תפסת אותי בשתי ידיים..   הלוואי שהפצעים שאני מלקק עכשיו לא ימצאו אותך. כזה אני... לא יכול לאחל לך כאב.  הלוואי שיכולתי לשנוא אותך מעבר לקללות.  אני לא  . אני אוהב אותך יא בת זונה. אני אוהב אותך ופגעת  בי.אני לא מתאהב יא בת זונה. לא ככה. לא בלחפש מקור פיננסי לטבעת!!   הלוואי והייתי יכול לתלוש כל זיכרון שלך ממני.  הלוואי ולא הייתי מכיר אותך. הלוואי ולא הייתי שוכב איתך . הלוואי ולא ידעתי לפסל  בעיני רוחי את הגוף שלך שביקשת שאלמד כמו הייתי תלמיד שלומד תורה. ולמדתי יא בת זונה . הכרתי את כל הפסוקים בעל פה.  ככה אמרת לי.  הלוואי ולא הייתי מתאהב בך. הלוואי. אבל זה קרה .  שהיינו ביחד.. ודמיינתי אותך כבר זקנה ומקומטת איתי. ורציתי עוד מזה. לדמיין אותך הרה קרע לי את הבריאות.  .. לבת זונה ששברה לי את הלב: יום אחד הוא יתאחה.   והכאב יעבור. אבל אני בחיים לא אוכל להבין .. איך אפשר לעשות את מה שעשית. את הנטישה  הזאת.  כמו להשאיר גור באמצע הדרך שירדוף אחרי המכונית הנוסעת .. ולהשאיר אותו מאחור. 

שהיא אהבה אותי..

   לרגע האמנתי שזכיתי לאהוב שוב.. 

 לרגע האמנתי שאני הולך להוציא טבעת ..

  היום כשחברה מהעבר חיזקה אותי הבנתי כמה תמיד הייתי הגור הזה. האוהב. המתוק שעם כל הקשיחות. שלו בפנים.. הוא רך . 

האדמונית... היא נהנתה ללטף את הקשיחות הזאת . את הרוך.. אבל לא   לא לאמץ את כל זה ולהבין את זה.  היא לרגע... הייתה נראית לי  כמו הדבר האמיתי.    אסתר שמיר , דרך רמקול של מחשב אמנם נשמעת פחות טוב אבל עדיין התווים והקול שלה עושים לי לבכות. 

  הלב שלי.. הלב שלי הוא לא משחק. הוא לא צעצוע.  הלב שלי 7 חודשים כנוע ומדמם מולה. 

הלב שלי.. 

זה לא תמיד רע.

 לפעמים אתה מוצא בהם סליחה. כפרה. הכלה ולפעמים   מישהו שגורם לך לחייך בדיוק כשהייתי צריך. שום דבר לא קורה סתם. ליקום יש תוכנית מסודרת עבורך. אני יודע שזה נשמע קלישאתי אבל זה נכון. תאמינו בתהליך. תאצמו כל חוויה,כל שבר, כל שברון לב. תעבדו אותו. תצמחו ממנו.  

 היום הזה כל כך טעון. כל כך  עקום..  ואיתו .. יש בו רגע קטן של ברכה בצורת מישהי שהצליחה להיזכר ולראות אותי שוב.  ומחדש. באותה נשימה.  תודה לחתול הגדול בשמייים שגרם לי לראות את הפוסט שלך ולהגיב. ולך לראות את זה ולהשיב.. כיף למצוא חברים שהם ישנים חדשים. בדיוק מה שהרופא רשם ..

זה כואב פי אלף מהפעם הראשונה. במיוחד כשאתה נותן הזדמנות נוספת ליצור דברים מדהימים ביחד...והצד השני לא שם לתפוס את  זה.

  מי שויתרה על הזכות להיות חלק ממני וחלק מחיי אמנם לא ראויה לדמעות שלי.  אבל הן יורדות. ותגיע האהבה הנכונה. פשוט כרגע.  כואב לי לנשום 

אף פעם אל תניחו שבגלל שאני אדם של אהבה, אין לי את הכישורים לנצח במלחמה.
מי שלוקח את הנדיבות,האדיבות, הלב הטוב שלי, האהבה שלי כמובן מאליו יגלה מהר מאוד,שאיפה שהיה ורד.. יש היום חרב..

חזרה לשגרה. איזה ביטוי.. אפשר כמעט להרגיש בו "נורמליות".
... נורמליות. גם מינוח שבאמת כבר לא מגדיר פה כלום.
אז לא.. זה לא נורמלי 12 יום לחיות בתחושה השמיים נופלים עלינו
ובמקרים מסוימים הם באמת נפלו.

זה לא נורמלי האבידות בנפש וחיים שלמים שהפכו לחורבות.
זה לא נורמלי לקרוא לזה "רק רכוש" כשאנשים עבדו כל חייהם כדי לשלם על הבתים,הדירות שלהם.
של נורמלי שהכלב שלי ושל הרבה אחרים מסתתר מתחת למיטות ומסרב לצאת אלא אם הוא חייב פיפי ולא מסוגל כבר להנות מהטיולים בחוץ.
זה לא נורמלי לקום בבוקר ל7 גופות של חיים שנגדעו.
זה לא נורמלי לקום לבעלי החיים שנרצחו.
זה לא נורמלי שיש 50 חטופים שאין לנו מושג מה גורלם .
זה לא נורמלי שאנחנו מצליחים להשיג עליונות אווירית. בשמי איראן .. מדינה שגדולה מאיתנו פי 70 אבל "לא מסוגלים " להביא אותם הביתה כשהם מעבר לגדר.
זה לא נורמלי שיש הנהגה שמתגאה בהישגים מול איראן שוכחת בנוחות את כישלונות המלחמה שאנחנו בתוכה כבר מה7.10 .. מין בבושקה של מלחמות.. שכל פעם יש מלחמה בתוך מלחמה. משבר בתוך משבר.
זה לא נורמלי להזניח את הנושא ולעבור לסדר היום כאילו "שגרה" באמת קיימת פה.
זה לא נורמלי לבכות על היחס של מישהי למישהו ב"פח הגדול" ולא לרגע לחשוב על היחס שאנחנו משלימים איתו מהנהגה צינית,פושעת וחסרת חמלה לאזרחיה.
זה לא נורמלי שהעם הזה מתגייס כל פעם מחדש רק כדי למות.
זה לא נורמלי שהעם הזה עסוק בלגייס תרומות לאנשים, מגלה חוסן , מטפח חברויות חדשות בין כל השנאה השיסוי ואלה הקוראים להפריד בין דם לדם.
זה לא נורמלי!! ותפסיקו לנרמל את זה.. את המעברים החדים .
מפחד לקום בבוקר, ל"חוזרים לפעילות רגילה" מ"כל המקומות סגורים" למסיבות. עד אור הבוקר וערבי קריוקי.
מיום זיכרון ליום העצמאות.
מצחוק לשכול.
תפסיקו לנרמל שזה בסדר . זה לא.
מה 7.10 נוספו למשפחות השכול עוד ועוד ועוד אנשים. המבצע. מול איראן .. הכרחי היה.. אבל לפני כבר 15 שנה. לא עכשיו רק כדי לקושש קולות אחרונים לפריימריז על חשבון האבידות הרבות.
אם אתם מרגישים עייפים. מוטרדים. עצובים. כועסים.. זה בסדר. אתם לא נורמלים. כולנו לא נורמלים. וזה לא נורמלי . אל תשלימו עם המצב. אל תתרגלו. ואל תרגישו אשמים שקשה לכם. זה מותר. רצוי ובריא מאוד לא להשלים הלא נורמליות הזאת.
בתקווה לימים של נורמליות אמיתית ואהבה בין כולנו. : נועם.

כנראה הפוסט הכי חשוף  שלי בשנים האחרונות. או לפחות אחד מהם. נכתב בשבילי.  ובשביל מי שמי שמרגישה וחווה את העולם והמציאות דומה לזה.. תסלחו לי שהוא קצת מסורבל. אני כותב כשאני מסטול ממשככי כאבים עקב פציעה קשה  ומבכי של יום טעון . 

 אני גדול מדי.

אני גדול מדי לרוב תאי השירותים הציבוריים , במיוחד אלה המיועדים לנקבות. דאמ איט.. אני גדול מדי לשירותים שלי. . אני נכנס אבל מרגיש כאילו הקירות לוחצים עליי.

 אני גדול מדי  למושבים באוטובוס. אף אחד לא רוצה לשבת לידי.  למטוסים. לרכב על סוס.  אני גדול מדי .

 אני גדול מדי למכונית קטנה קומפקטית.

אני גדול מדי לרוב הנשים והגברים שרצו אותי.. כי  זה היה רק לסקס. ולקשר.  אני לא במידות הנכונות.מבחינתם אין דרך "להסביר" אותי . אני פטיש מוסתר בין הז'אנר הזה והוא בפורנו. 

אני גדול מדי למצוא בגדים שהם לא במידות גדולות.

 אני גדול מדי  כדי שיגידו איתי בנוח במעלית.

הם מצביעים עליי. צוחקים. לרגעים. לפעמים אפילו שואלים אותי.. ככה כאילו אני שטח הפקר:" איך מגיעים למצב הזה?!"

 הרביצו לי עד דם. "כי אתה שמן."  ואז "כי את לסבית" . ואז אנסו אותי.  ואז יצאתי לעולם גקוויר ואני שמן מדי כדי להיות גבר או כדי להיות בחורה או להרגיש את שניהם בוערים בי בתקופות שונות, במצבים שונים. אני גדול מדי.. הכול גדול מדי. התחת שלי ,הרגשות שלי. הפה שלי.. אני גדול מדי להכניס אותי למשבצות.

 אני גדול מדי לעבודה כי אני אמנם מסודר,נקי ומריח תמיד כמו פרסומת אבל לא נראה.. כמו פרסומת אלא אם זאת פרסומת להשמנה.

 אני גדול מדי. בהכול. 

 זאת המנטרה. זה מה שהמוח,הלב שלי וכל שריר שלי צעק לי 38 שנה 

אני גדול מדי. 

 מתחת למעטה הביטחון,העוצמה ,הכוח .. השולטת הקשוחה והנשלט המתוק..  לכל זה.  אני בכיתי. לתוך הכרית.  כשכבר לא יכולתי לשאת את הכאב מהרחם הורדתי. כרתתי. את הסיכוי היחיד שלי בעולם להביא חיים.. 

ואמרו שאיתו המשקל יירד. כמה נורא שהדבר שאמרתי לעצמי... " הייתי מת שוב ושוב, כואב שוב את כל מה שעברתי העיקר שהמשקל יירד" .

 כמה שיקרתי. לכולם. לעצמי שאני מרגיש נוח בעור שלי. במשקל הזה.  הביטחון העצמי הגיע מהערך העצמי.  אבל התדמית הגופנית שלי. .. שונה. עוד צלקת שנוצרה בי. נפתחה בי.  על הכרס הגדולה. מנסה לדמיין קעקועים עליה. קוביות... כבר שנים. 

 יש הרבה סיבות להשמנה שלי.  הרוב זה לא מאכילה. תרופות  .. הורומונים.  אז כן .הרוב. אבל חלקה.  בהחלט כן. חלקה זה ניסיון מסוכן ומסכן לעטוף את עצמי כי.. לא הרגשתי עטוף מעולם. זה הניסיון להגן על עצמי. להרתיע. מין מחשבה שבגודל שלי לא ינסו לאנוס אותי שוב.. 

 חלק מזה זה זה הניסיון לטשטש את המגדר.

חלק מזה.

לפני חודש, ריסקתי את כף הרגל שלי בחמישה מקומות שונים. 

 הגוף שלי  שלא הפסיק להיות הכלוב שלי.. נהייה שבי . 

במשקל שלי על רגל אחת.. כי על השנייה אסור לדרוך.. הייתי כבול למיטה . כבול.  תלוי באמא שלי שהייתה צריכה לקלח אותי.. וכן גם דברים אחרים.  הכול במיטה או בכיסא הגלגלים המיוחד  שהביאו לי שמותאם גם לצרכים .. הרגשתי דוחה. מגעיל. לא נקי. זה לא אני..  גם השיער ברגליים שצמח ואני השנאה שלי לשיער גוף.. הכול התחיל להכניס בי דיכאון.

  החודש האחרון  שכלל ביקורות,חבישות ומה לא.  כלל העברות של מדא שהיינו צריכים לספר להם על הגודל שלי כדי שיביאו ציוד מתאים. שיביאו צוות מתאים. כל שיחה כזאת קרעה אותי לגזרים... כל שיחה. מה20 לאפריל אמנם הורדתי קרוב ל20 ק''ג ולפני כן עוד 10.. אז כן 30 ק''ג בחודשיים וקצת זה  המון.  אבל במשקלים שלי.. זה פאקינג רק הנוזלים . אז לא רואים המון שינוי.. אבל רואים

ועכשיו.  עכשיו מתחיל המשחק האמיתי. 

 אני כל הזמן "מנסה להוריד".  אבל לא באמת .  לא קיבלתי החלטה להתאים את המיינד לנפש. אז כל מה שלא ניסיתי מתישהו פסק. היו תירוצים.. מאין כסף למכון. ועד למה לא.. במקום להתאמן בבית. בחצר.. עם הבת זוג.. הכול חוץ מלרצות באמת.

 לפני חודש. הגיע הפיצוץ. כשלא נכנסתי בכיסא הגלגלים הרגיל כשריסקתי את הרגל. 

 אני כותב את הפוסט הזה לעצמי.. שלא אשכח. שלא אעיז לשכוח. שבי נשבעתי. זאת היישורת האחרונה. אני יודע .. יודע שאני מאהב טוב יותר מלוחם. אבל פאקינג שיט. אני גם לוחם הרעם כשאני רוצה.. נכון שאני ניגש היום לכל דבר שאני עושה באהבה?! אני ניגש לעצמי באהבה העצומה שיש לי אליי.  ואומר .  הגיע הזמן לטפל בי. עד הסוף. אני ראוי לאהבה עצמית. ואהבה בכלל ולכל מה שקורה בעולם ולא .. אסור לי לתת גם לעצמי לעמוד בדרך של עצמי. אני כותב ונקרע. הוספתי את אבקת החלבון כבר לרשימת קניות. 

 הוספתי אהבה וחמלה לעצמי. למתכונים שלי. לחיים שלי. הגיע הזמן להיפרד מהשכבות האלה. הן לא מגינות עליי. הן הורגות אותי. 

 אני. .. רוצה לחיות. לאהוב. להתאהב.

 אני רוצה לנשום. ולא להיאבק על כל נשימה בשינה. 

 אני רוצה לרוץ . ולרדוף אחרי כלבלבים. אני רוצה לקפוץ. לרקוד בחזרה.  לרקוד .  ואוו כל כך מתגעגע לזה.  אני כותב את הפוסט הזה כדי לזכור. שלכאב הזה אני לא חוזר. אני אוהב את עצמי. אני אהבה. אני המהות של אהבה . עצמית ולעולם ולא מגיע לי לחיות בכאב והרס עצמי אלא רק באהבה וחמלה עצמית .   אני סקסי לא בגלל המידה אלא כי אני אוהב,וחכם ורגיש.  אני סקסי כי למרות המשקל אני נקי,מסודר דופק הופעה. אבל זה לא קשור רק לסקסיות שלי בעיני אחרים  ואחרות.זה קשור להרגשה שלי.

 בלבד

  ואני..

 לפה אני לא חוזר. לא לכאב הזה. לא לגוף הזה. אני הולך להיות האהבה הכי גדולה שיש לי. 

 זה לא מתחיל מחר. זה התחיל לפני 3 חודשים וקצת .  על רגל אחת. על כיסא גלגלים.  או על הגחון.. אני לא אתן לזה לנצח אותי.  לא הפעם. לא שוב. אני יודע לעשות את זה עבור אחרים אבל עכשיו.  אני פה. נוכח על מלא. עבור עצמי. ואם אתם פה.. קוראים.. שלחו חיבוק. שלחו זריקת עידוד. בין שלל בחירות יומיות שהולכות לאתגר אותי. אשמח לשמוע שיש מי שאיתי. 

 לא אומר שאי אפשר לאהוב את עצמך כשאתה גם שמן ה.  ואת הגוף שלך.  לי קשה עם הגוף שלי...