Rising from the ashes

 האישי. הלאומי. הרצון לילד.ה. לאהבה...  זכרונות. טריגרים. פלאשבקים. תמונות מכברת הדרך שעברתי. הכול מציף..

אמא שלי פירקה אותי מכות כשהייתי ילד.
אבא שלי רק חיבק ונישק. מעולם לא הכאיב לי. זה קשה להגיד את המילים האלה ולדעת שמדובר  בפדופיל מורשע (ומשוקם) שהתחיל את עבודות "המחקר" שלו על הבת שלו מגיל 3.

 אמא שלי הייתה מרביצה לי ולאחי עם כל הבא ליד.  אבא, לא הרים עליי אצבע. אמא צרחה עלינו. בכל הגרון. אבא שלי דיבר בשקט , בנימוס וברוך אינסופי  ככה  שלא ידעתי שמה שקורה ביני ובינו הוא אסור כי הוא גרם להכול להיראות כל כך יפה ואוהב.כשהבנתי בגיל מסוים שמה שאני יודע על מין,לפני כולם , אומר שמשהו לא בסדר גם אז לא היה בי הכוח לעצור את זה מולו.  הוא היה שובה לב וקסום.  בעיניים של הילד שהייתי.. היא הייתה חבית הנפץ האלימה שפירקה ושברה לי עצמות, ועשתה לי סימנים כחולים   וסגולים כי נשפך לי מיץ על הספה והוא? הרביץ לה בכל פעם שהיא הרביצה לי. הוא נתפס עבורי כאהבה הראשונה שלי. הגיבור שלי. האבא הגדול שמציל אותי מהמכשפה.  הוא נישק אותי בכל הגוף והזיפים שלו דגדגו ... ולפעמים עקצו וצרבו ושתקתי. כי הוא היה האיש שלי. אני זוכר  ששנאתי אותה. שנים. גם כששנאתי אותו . גם כשאהבתי אותו בסתר מאחורי השנאה.. עדיין הכעס עליה היה שם. עמד כמו חומה.  הפעם האחרונה שהיא סטרה לי הייתה לפני 4 שנים. הייתי שבור לפני.. חזרתי לגור אצלה אחרי  תקופה קשוחה   . הניתוח מעיים.. ההחלמה.. העזיבה מהמרכז לאילת(לפני שחזרתי למרכז)ולא הפסקנו לריב כי אני לא הצלחתי להתייצב באף מקום עבודה כי הרחם עשתה לי התקפים בלתי נסבלים.. והיא עוד  הייתה בטוחה שאני משקר.  גם כשהרופאים הסבירו לה שאני לא, היא עדיין הביעה ספק.  ובשלב מסויים איימתי להתאבד. רבנו כל כך.. ואמרתי לה שאני הולך למות . כי אני שונא את הרחם ואת המצב ואותה. ואז הגיעה הסטירה. שום דבר בעולם לא כאב לי ככה. לא צינורות. לא השברים ברגליים. הסטירה מאמא שעומדת מולי כשאני  רוצה למות ולא משאירה לי פיסה של אור ותקווה שיש מישהו שזה יכאיב לו.. זה היה האות שלי.  נסעתי משם לחיפה לבת הדודה שלי לראש השנה, לשמור לה על הבית.. ולתכנן את ההתאבדות שלי. רחוק מכולם.  קניתי בקבוק ג'ק בכסף האחרון שלי וקופסה של נורופן. והתחלתי... לשתות.  רשמתי חמישה מכתבי התאבדות. ושלה היה הארוך ביותר ופרשתי בפניה את כל מה שאני זוכר.. את כל הפעמים שהיא השוותה אותי לאיש שהיא הכי שנאה בעולם"את בדיוק כמו אבא שלך" בטון השונא והכועס שלה.  וכל הפעמים שזה שרף אותי מבפנים כשהיא ידעה מה הוא עשה לי . מה הוא עשה לה.  את הפעמים שראיתי מקרר ריק למרות שהיא עבדה  במיליון שעות כדי שנאכל. גם זה רק חלה עם מלח. עד היום אם תשאלו אותי ואת אחי מה האוכל האהוב עלינו.. זה חלה. כמו שהיא.. עם מלח.  סיפרתי לה שאני יודע שהיא חשדה במה שקרה עם אבא  שנים לפני שאני התוודיתי. שנים לפני העימות במשטרה, עורכי הדין והתסריט של טרנטינו שהפכו להיות חיינו מאז.   סיפרתי לה שאני סולח. כי אני הולך למות. ושהיא צריכה לדעת שאנשים גוססים.. לא יכולים לכעוס.  אין להן כוח לזה.   וסיפרתי לה שהסטירה ההיא הייתה הקש האחרון בשרשרת התתעללות  ששברה אותי. כלומר סיפרתי לה במכתב. העניין הוא.. שהמכתב הזה מעולם לא הגיע אליה. גם לא ארבעת האחרים.  הם נשמרו אצלי במקום שלאף אחד לא היה גישה אליו.   לפני ארבע שנים .אוקטובר 2021.הכרתי  דובה.  בדצמבר של אותה שנכנסנו יחד לשנת 2022, חג המולד. כבר הייתי תחת הגג שלה  אחרי שהיא הצילה את התחת שלי מהניסיון האובדני הכי חמור שלי : הפסקתי לאכול. כליל.  כפיתי על עצמי מוות איטי . והיא לא ידעה . היא רק  ידעה ש.."הוא לא אוכל כל כך כי הוא לא מרגיש טוב" וביקשה שאצלם לה ששתיתי ואכלתי בכל יום.  ופעם ראשונה מזה שנים שהרגשתי שמישהו רואה אותי ורואה כמה כאב  וכמה חולשה יש מאחורי העוצמה, הכעס וה"זאבה". היא לא ידעה שגם את מה שצילמתי אכלתי רק חלקית. רק בשורות האלה שאני כותב עכשיו היא תדע. רציתי למות.  והיא נתנה לי תחושה שאני חשוב למישהו. גם כשנפרדנו.. יכולנו להישאר ככה. רחוק. אבל אני פרחתי. וחזרתי לעצמי ולפני שלוש שנים התחילה צמיחה מטורפת ברוח שלי. לפני שנתיים כמעט מתתי שוב כשכרתו לי  את הרחם ועם כל הנגעים וכל מה שמצאו לי. אני האדם החזק ביותר שאי פעם הייתי והכרתי היום.  שברוני הלב והיכולת שלי לספר את הסיפור שלי בכמה שורות(תאמינו לי שזה כמה שורות לעומת הסיפור שלי) בנו בי כמות אהבה אינסופית והוקרה.    אני לא רוצה להרחיב הרבה.. אבל המכתבים.. כבר לא שמורים. לא לתזכורת. ולא בשביל שום דבר אחר.  יש בהם רק כאב.  ובכאב שלי  משנת2022 יש רק אהבה. אני אמנם 19 שנה בעולם השליטה אבל הארבע שנים האחרונות גם בתור הנשלט של הדובה וגם בנפרד ממנה ,כשאני מתחבר מיום ליום למגדר שלי, למשמעויות האמיתיות של מהו כאב עבורי, יש בי הוקרת תודה ענקית, על הרגע בו נפגשנו ונכנסתי לחייה (בלי תחתונים באישון לילה, לעבודה..זה לסיפור אחר) כי היא אף לא ידעה שהלילה ההוא.. בו פגשתי אותה.. היה אמור להיות הלילה האחרון. הלילה ההוא.. הציל את חיי. רק בזה שלרגע היה אכפת שאני לבד, בגשם ואבוד.  היום כשהיא אחד האנשים הכי קרובים אליי גם אם לא השולטת שלי,  כשתשאלו אותי מהי התמסרות עבורי. מהי שליטה.. זה לא היתה הכניעה שלי מולה. זאת הייתה היכולת שלי להראות לה שאני.. רואה אותה בחזרה.  והפעם-כשזה יקרה עם מישהי: זה יהיה גם רומנטי. זוגי ,אבל עד אז .. אני תמיד אסיר תודה על הדרך שעברתי. על היכולת שלי, לאהוב את עצמי מספיק כבר אז כדי לתת לה להיכנס בי מספיק חזק כדי להציל אותי. " ככה זה כשאני אוהבת צוציק" היא אמרה לי.  והנה מכתב האהבה שלי אליה.  אהבה אמיתית. אפלטונית.  ומלאה.לחבר. חברה. דוב. דובה שלא ידעה אף פעם.. כמה היא הצילה באותו רגע...

זה לא שיש לי אותו.

 אבל אני עדיין עושה הרבה מעבר לזכר שנולד עם אחד וכן.. אני מעריך שהנוכחות שלי משדרת את זה.

 אני עדיין דומיננטי גם כשאני מעדיף להיות נשלט.  ההתמסרות שלי באה מאהבה ותשוקה ולא מכניעה.

 וכל הביטחון המתודלק הזה, המנת פורטה של הטסטוסטרון מלאכותי שאני ,  הבסיס שלו זהלא על ריק. זה לא כי   יש לי גדול וזהו.

 זה כי הכול גדול אצלי. 

 חוץ ממנו..

 זה הראש, הלב, הרגשות, המחשבות החלומות. 

  אני מתודלק מעצמי. מהנוכחות שלי . ולא. לא בצורה נרקיסטית ועיוורת אלא  למדתי לאהוב את  מי שאני. את כל מה שאני. על כל המשתמע מזה.

הדימוי הגופני שלי הוא לא הדימוי העצמי שלי. אני רוצה לרדת במשקל .. בטח.אבל שלרגע, לא יהיה לאף אחד או אחת בראש המחשבה, בטעות אפילו, שאני מאלה שאפשר להשפיל או לדבר על המשקל שלהם באקט של שליטה. שלאף אחד מכם לא יהיה הרעיון, החמוד, שאני אתן למישהו את הסיפוק לצאת עם כל השיניים שלו אחרי דבר כזה..

 שלאף "מלכה" בשקל לא יהיה הרעיון של לקרוא לי"כלבה שמנה שלי" באדומות, לפני שאת יודעת איך נראה ומריח הכוס שלי מקרוב. 

 שלאף"שולטת" לא יהיה חלום כחול על הלשון שלי מלקקת לה את המגף סוג ז' שהיא קנתה בתחנה המרכזית. או שנשלט סוג ז' קנה לה, לפני שהיא טרחה לשאול אותי על הזין שלי. נקרא לילד בשמו.. יש שולטות ספורות שהרגישו את הישבן החמוד שלי מקרוב גם אם על במה ראו אותו  כנוף פנורמי. יש שולטות ספורות עוד יותר שהמראה שלהן בנעלי עקב יכול לגרום לי  לרייר..

 ואם התמונות הראשונות שאת  מכוונת אותי אליהן הן תמונת הכוס הפתוח שלך , ולא תמונת החיוך הפתוח שלך.. את לא בכתובת הנכונה. תקראו לי אולד פאשן אבל אני אוהב לראות את הפרצוף של בעלת הכוס לפני שאני יושב על ברכיי ומלקק למישהי אותו .  די מיושן מצידי. יודע.. יותר בא לי לצאת לדייט עם בעלת הכוס  לפני שבא לי  להיות על הרגל שלה מזיין להנאתי את עצמי...

 .. אה כן... ומי שכלבה. זאת את.. שנובחת על העץ הלא נכון. 

 מוקדש לכמה "שולטות" שלא הבינו את משמעות הכינוי ...

בייבי .. אבל  וולף..

להתקלח. אמנם בישיבה. אבל חודש אני כבר לא צריך להיזהר  על הגבס. כי אין גבס... אני יכול להתקלח כמה פעמים ביום .. בלי הצורך להתארגן עם כיסא גלגלים או אמא שתעזור 

 וכל פעם שאני נכנס למקלחת.. אני יוצא בדמעות. 

 אחרי כריתת הרחם.. כל מה שרציתי זה להתקלח. העונג שלי בחיים זה מקלחת ובשמים. אני כזה.. נקי.. אסתטיקה חשובה לי. וכל עוד לא יכולתי להתקלח כמו שאני אוהב, זה  היה הכלוב האמיתי שלי. 

 סיימתי מקלחת עכשיו וכל מה שבא לי זה לחזור אליה . להירדם באמבט חם.. או ג'קוזי.. 

 אני מת על מים.. אוהב מים. אמא אומרת שמאז שהייתי תינוק, לא הייתה בעיה להכניס אותי למקלחת או אמבטיות.. להוציא אותי?! תצטרכו שופל והרבה מאוד סבלנות...וכל מקלחת כזאת.. מזכירה לי את בית החולים. או כל סיטואציה אחרת בה לא יכולתי להתקלח. לא כמו שאני אוהב. אז היום אני מוקיר תודה על מקלחת..

 לכם זה נשמע בסיסי. לי?! זה ההבדל בין דיכאון חריף לנשימה ...

יש משמעות.

 למגע והתמסרות יש משמעות 

 להערצה יש משמעות.

 לדמעות יש משמעות.

לכאב שלי יש משמעות. 

 לרגשות שלי יש משמעות.

 לי. לכולי יש משמעות.  הדרך שבה התייחסת אליי לא מעידה על מי אני. אלא מעידה על מי שאת ואיך את לוקחת כמובן מאליו אנשים סביבך ולא רואה אותם. 

 אז במקום  לרשום לי שאולי משהו בי גרם לך להתייחס אליי ככה כמו להאשים אישה שקיבלה סטירה   מבעלה כי " היא גרמה לו לעשות את זה "  ובמקום לקחת אחריות פשוט תיעלמי. לכי. תחיי את חייך. רחוק ממני. את והנרקיסיזם שלך. 

הלוואי. הלוואי שלא תדעי כמה קללות הוצאתי מעצמי . והתאפקתי כדי שהאנרגיה לא תחזור אליי.  הלוואי שתדעי איך הרגשתי מנוצל אחרי שבחרתי להתמסר אלייך אבל את לא תפסת אותי בשתי ידיים..   הלוואי שהפצעים שאני מלקק עכשיו לא ימצאו אותך. כזה אני... לא יכול לאחל לך כאב.  הלוואי שיכולתי לשנוא אותך מעבר לקללות.  אני לא  . אני אוהב אותך יא בת זונה. אני אוהב אותך ופגעת  בי.אני לא מתאהב יא בת זונה. לא ככה. לא בלחפש מקור פיננסי לטבעת!!   הלוואי והייתי יכול לתלוש כל זיכרון שלך ממני.  הלוואי ולא הייתי מכיר אותך. הלוואי ולא הייתי שוכב איתך . הלוואי ולא ידעתי לפסל  בעיני רוחי את הגוף שלך שביקשת שאלמד כמו הייתי תלמיד שלומד תורה. ולמדתי יא בת זונה . הכרתי את כל הפסוקים בעל פה.  ככה אמרת לי.  הלוואי ולא הייתי מתאהב בך. הלוואי. אבל זה קרה .  שהיינו ביחד.. ודמיינתי אותך כבר זקנה ומקומטת איתי. ורציתי עוד מזה. לדמיין אותך הרה קרע לי את הבריאות.  .. לבת זונה ששברה לי את הלב: יום אחד הוא יתאחה.   והכאב יעבור. אבל אני בחיים לא אוכל להבין .. איך אפשר לעשות את מה שעשית. את הנטישה  הזאת.  כמו להשאיר גור באמצע הדרך שירדוף אחרי המכונית הנוסעת .. ולהשאיר אותו מאחור. 

שהיא אהבה אותי..

   לרגע האמנתי שזכיתי לאהוב שוב.. 

 לרגע האמנתי שאני הולך להוציא טבעת ..

  היום כשחברה מהעבר חיזקה אותי הבנתי כמה תמיד הייתי הגור הזה. האוהב. המתוק שעם כל הקשיחות. שלו בפנים.. הוא רך . 

האדמונית... היא נהנתה ללטף את הקשיחות הזאת . את הרוך.. אבל לא   לא לאמץ את כל זה ולהבין את זה.  היא לרגע... הייתה נראית לי  כמו הדבר האמיתי.    אסתר שמיר , דרך רמקול של מחשב אמנם נשמעת פחות טוב אבל עדיין התווים והקול שלה עושים לי לבכות. 

  הלב שלי.. הלב שלי הוא לא משחק. הוא לא צעצוע.  הלב שלי 7 חודשים כנוע ומדמם מולה. 

הלב שלי.. 

זה לא תמיד רע.

 לפעמים אתה מוצא בהם סליחה. כפרה. הכלה ולפעמים   מישהו שגורם לך לחייך בדיוק כשהייתי צריך. שום דבר לא קורה סתם. ליקום יש תוכנית מסודרת עבורך. אני יודע שזה נשמע קלישאתי אבל זה נכון. תאמינו בתהליך. תאצמו כל חוויה,כל שבר, כל שברון לב. תעבדו אותו. תצמחו ממנו.  

 היום הזה כל כך טעון. כל כך  עקום..  ואיתו .. יש בו רגע קטן של ברכה בצורת מישהי שהצליחה להיזכר ולראות אותי שוב.  ומחדש. באותה נשימה.  תודה לחתול הגדול בשמייים שגרם לי לראות את הפוסט שלך ולהגיב. ולך לראות את זה ולהשיב.. כיף למצוא חברים שהם ישנים חדשים. בדיוק מה שהרופא רשם ..

זה כואב פי אלף מהפעם הראשונה. במיוחד כשאתה נותן הזדמנות נוספת ליצור דברים מדהימים ביחד...והצד השני לא שם לתפוס את  זה.

  מי שויתרה על הזכות להיות חלק ממני וחלק מחיי אמנם לא ראויה לדמעות שלי.  אבל הן יורדות. ותגיע האהבה הנכונה. פשוט כרגע.  כואב לי לנשום 

אף פעם אל תניחו שבגלל שאני אדם של אהבה, אין לי את הכישורים לנצח במלחמה.
מי שלוקח את הנדיבות,האדיבות, הלב הטוב שלי, האהבה שלי כמובן מאליו יגלה מהר מאוד,שאיפה שהיה ורד.. יש היום חרב..