אמא שלי פירקה אותי מכות כשהייתי ילד.
אבא שלי רק חיבק ונישק. מעולם לא הכאיב לי. זה קשה להגיד את המילים האלה ולדעת שמדובר בפדופיל מורשע (ומשוקם) שהתחיל את עבודות "המחקר" שלו על הבת שלו מגיל 3.
אמא שלי הייתה מרביצה לי ולאחי עם כל הבא ליד. אבא, לא הרים עליי אצבע. אמא צרחה עלינו. בכל הגרון. אבא שלי דיבר בשקט , בנימוס וברוך אינסופי ככה שלא ידעתי שמה שקורה ביני ובינו הוא אסור כי הוא גרם להכול להיראות כל כך יפה ואוהב.כשהבנתי בגיל מסוים שמה שאני יודע על מין,לפני כולם , אומר שמשהו לא בסדר גם אז לא היה בי הכוח לעצור את זה מולו. הוא היה שובה לב וקסום. בעיניים של הילד שהייתי.. היא הייתה חבית הנפץ האלימה שפירקה ושברה לי עצמות, ועשתה לי סימנים כחולים וסגולים כי נשפך לי מיץ על הספה והוא? הרביץ לה בכל פעם שהיא הרביצה לי. הוא נתפס עבורי כאהבה הראשונה שלי. הגיבור שלי. האבא הגדול שמציל אותי מהמכשפה. הוא נישק אותי בכל הגוף והזיפים שלו דגדגו ... ולפעמים עקצו וצרבו ושתקתי. כי הוא היה האיש שלי. אני זוכר ששנאתי אותה. שנים. גם כששנאתי אותו . גם כשאהבתי אותו בסתר מאחורי השנאה.. עדיין הכעס עליה היה שם. עמד כמו חומה. הפעם האחרונה שהיא סטרה לי הייתה לפני 4 שנים. הייתי שבור לפני.. חזרתי לגור אצלה אחרי תקופה קשוחה . הניתוח מעיים.. ההחלמה.. העזיבה מהמרכז לאילת(לפני שחזרתי למרכז)ולא הפסקנו לריב כי אני לא הצלחתי להתייצב באף מקום עבודה כי הרחם עשתה לי התקפים בלתי נסבלים.. והיא עוד הייתה בטוחה שאני משקר. גם כשהרופאים הסבירו לה שאני לא, היא עדיין הביעה ספק. ובשלב מסויים איימתי להתאבד. רבנו כל כך.. ואמרתי לה שאני הולך למות . כי אני שונא את הרחם ואת המצב ואותה. ואז הגיעה הסטירה. שום דבר בעולם לא כאב לי ככה. לא צינורות. לא השברים ברגליים. הסטירה מאמא שעומדת מולי כשאני רוצה למות ולא משאירה לי פיסה של אור ותקווה שיש מישהו שזה יכאיב לו.. זה היה האות שלי. נסעתי משם לחיפה לבת הדודה שלי לראש השנה, לשמור לה על הבית.. ולתכנן את ההתאבדות שלי. רחוק מכולם. קניתי בקבוק ג'ק בכסף האחרון שלי וקופסה של נורופן. והתחלתי... לשתות. רשמתי חמישה מכתבי התאבדות. ושלה היה הארוך ביותר ופרשתי בפניה את כל מה שאני זוכר.. את כל הפעמים שהיא השוותה אותי לאיש שהיא הכי שנאה בעולם"את בדיוק כמו אבא שלך" בטון השונא והכועס שלה. וכל הפעמים שזה שרף אותי מבפנים כשהיא ידעה מה הוא עשה לי . מה הוא עשה לה. את הפעמים שראיתי מקרר ריק למרות שהיא עבדה במיליון שעות כדי שנאכל. גם זה רק חלה עם מלח. עד היום אם תשאלו אותי ואת אחי מה האוכל האהוב עלינו.. זה חלה. כמו שהיא.. עם מלח. סיפרתי לה שאני יודע שהיא חשדה במה שקרה עם אבא שנים לפני שאני התוודיתי. שנים לפני העימות במשטרה, עורכי הדין והתסריט של טרנטינו שהפכו להיות חיינו מאז. סיפרתי לה שאני סולח. כי אני הולך למות. ושהיא צריכה לדעת שאנשים גוססים.. לא יכולים לכעוס. אין להן כוח לזה. וסיפרתי לה שהסטירה ההיא הייתה הקש האחרון בשרשרת התתעללות ששברה אותי. כלומר סיפרתי לה במכתב. העניין הוא.. שהמכתב הזה מעולם לא הגיע אליה. גם לא ארבעת האחרים. הם נשמרו אצלי במקום שלאף אחד לא היה גישה אליו. לפני ארבע שנים .אוקטובר 2021.הכרתי דובה. בדצמבר של אותה שנכנסנו יחד לשנת 2022, חג המולד. כבר הייתי תחת הגג שלה אחרי שהיא הצילה את התחת שלי מהניסיון האובדני הכי חמור שלי : הפסקתי לאכול. כליל. כפיתי על עצמי מוות איטי . והיא לא ידעה . היא רק ידעה ש.."הוא לא אוכל כל כך כי הוא לא מרגיש טוב" וביקשה שאצלם לה ששתיתי ואכלתי בכל יום. ופעם ראשונה מזה שנים שהרגשתי שמישהו רואה אותי ורואה כמה כאב וכמה חולשה יש מאחורי העוצמה, הכעס וה"זאבה". היא לא ידעה שגם את מה שצילמתי אכלתי רק חלקית. רק בשורות האלה שאני כותב עכשיו היא תדע. רציתי למות. והיא נתנה לי תחושה שאני חשוב למישהו. גם כשנפרדנו.. יכולנו להישאר ככה. רחוק. אבל אני פרחתי. וחזרתי לעצמי ולפני שלוש שנים התחילה צמיחה מטורפת ברוח שלי. לפני שנתיים כמעט מתתי שוב כשכרתו לי את הרחם ועם כל הנגעים וכל מה שמצאו לי. אני האדם החזק ביותר שאי פעם הייתי והכרתי היום. שברוני הלב והיכולת שלי לספר את הסיפור שלי בכמה שורות(תאמינו לי שזה כמה שורות לעומת הסיפור שלי) בנו בי כמות אהבה אינסופית והוקרה. אני לא רוצה להרחיב הרבה.. אבל המכתבים.. כבר לא שמורים. לא לתזכורת. ולא בשביל שום דבר אחר. יש בהם רק כאב. ובכאב שלי משנת2022 יש רק אהבה. אני אמנם 19 שנה בעולם השליטה אבל הארבע שנים האחרונות גם בתור הנשלט של הדובה וגם בנפרד ממנה ,כשאני מתחבר מיום ליום למגדר שלי, למשמעויות האמיתיות של מהו כאב עבורי, יש בי הוקרת תודה ענקית, על הרגע בו נפגשנו ונכנסתי לחייה (בלי תחתונים באישון לילה, לעבודה..זה לסיפור אחר) כי היא אף לא ידעה שהלילה ההוא.. בו פגשתי אותה.. היה אמור להיות הלילה האחרון. הלילה ההוא.. הציל את חיי. רק בזה שלרגע היה אכפת שאני לבד, בגשם ואבוד. היום כשהיא אחד האנשים הכי קרובים אליי גם אם לא השולטת שלי, כשתשאלו אותי מהי התמסרות עבורי. מהי שליטה.. זה לא היתה הכניעה שלי מולה. זאת הייתה היכולת שלי להראות לה שאני.. רואה אותה בחזרה. והפעם-כשזה יקרה עם מישהי: זה יהיה גם רומנטי. זוגי ,אבל עד אז .. אני תמיד אסיר תודה על הדרך שעברתי. על היכולת שלי, לאהוב את עצמי מספיק כבר אז כדי לתת לה להיכנס בי מספיק חזק כדי להציל אותי. " ככה זה כשאני אוהבת צוציק" היא אמרה לי. והנה מכתב האהבה שלי אליה. אהבה אמיתית. אפלטונית. ומלאה.לחבר. חברה. דוב. דובה שלא ידעה אף פעם.. כמה היא הצילה באותו רגע...