Rising from the ashes

נשימה.

אחת.. ועוד אחת.

 בחוץ העולם רועם, בוער ברעש 

וכאן..

 אנחנו בוערות בשתיקה משותפת. 

המילים הושתקו לטובת צלילים אחרים..

הרעש של טיפת הרוק הנבלעת בגרון. נשימות עולות יורדות.. נשיקות קטנות.. מול נשיקות פראיות.

 גניחות.. נהמות.. 

  אוהב להתגעגע אלייך כשאת עדיין כאן. 

אוהב להרגיש שאם לא תהיי.. אשתגע. 

את, כמו שאת... פשוט הגעת אליי מתוך היום, 

כמו כל הרגעים הבנאליים שקורים כך .כאילו כל זה היה אמור להיות.

 והלב שלי עצר במקום.

ועכשיו... כשאת פה מזיעה אותנו לתוך החלל,

מנגנת על הגוף שלי באצבע רכה,

 אני מתאהב בך. 

שוב. כאילו קמתי מתוך תרדמת ישר לתוך אהבה.

 אל תתני לי ללכת.

 אל תתני לך ללכת.

 את אוהבת אותי חזק.

את אוהבת אותי כנועה.

 את רוצה שאני אקנא , שארצה שתהיי רק שלי,

אבל אני בכלל עוד אומרת תודה שבחרת להיות לצידי 

ואת.. לא שלי... אין לי זכות עלייך..

 רק זכות להיות כאן איתך.

את מלמדת אותי להרגיש מחדש,

 לפחד מהכול ולתת להכול לבעור.

 ואני רועד,

 ואת משתיקה אותי.. 

רק מבקשת שארגיש..

 ואני...

 כמו שאני.. רוצה שזה יישאר כך לעולם...

לראות אותך כך.. כשאת מתענגת על הגוף שלי..

 מחליקה על גבי דמעות ,מיצי תשוקה, זיעה ושתיקות,

 מוכן שתקשרי אותי שוב ושוב..

 אלייך. 

 אלינו.

 רק תני לי שוב..

 להתאהב בך ..

 כל פעם מחדש..

***זה לנהוג על 160 קמש בכביש הערבה, על אופנוע.

**או באותה מהירות,אותו כביש..במכונית, ללא חגורה..בזמן שמוצצים לך.

**לנסות ללטף דוב

**לנסות ללטף את הדוב של פוטין

**לנסות ללטף את פוטין..

**להשאיר  את יובל המבולבל ליד ילד וערימת קוק...

 ויותר מכל אלה.. זה להציע לנשלט שלי,הכלבה שלי  הדבר שאני מרביצה לו והוא יורד לי.... החצי השני  הבדסמי שלי. אהבת חיי הבדסמית (כנשלט) לסשן אותו. ועוד במסיבת פמדום. באופן פומבי.   

 אין לי מושג מי את... לפחות לפי מה שהוא אומר... אבל אותי כדאי שתכירי. שיהיה לך אומץ בפעם הבאה לפנות אליי. ישירות.

 רק שמעת עליי...כי שמי הולך לפניי. ואני גאה בזה.  את צריכה לדעת:אני שומר.ת על הרכוש שלי קרוב אליי.. במילימטרים. יש הרבה תכונות שבי,שאת עלולה להכיר מקרוב. רובן שמורות לרודנים  שעומדים בראש מדינות גרעין.השאר.. לאנשים שמציעים הצעות טיפשיות לסשנים פומביים לנשלטים שלי .

פוסט פריקה עם כמה חלומות.משאלות..
אשמח לשמוע ממכם  תגובות וכל דבר שתרצו לשתף ,לייעץ... וכו.

"אני חוזרת אל היער ללקט גחליליות " אסתר שמיר שרה, ואני חוזר.ת ללקט זיכרונות,מילים שרציתי לומר ואבדו לי אי שם בין הטראומות לתקופות ובין החיים שקיבלתי לחיות מול החיים שהתעוררתי אליהם לפני חודשיים וקצת. בדיוק שבוע לאחר השבת ההיא,השחורה כפתה עלינו את רוחה, הייתי בבית החולים בפעם האחרונה.
הורידו את התפרים ואני פחדתי.. לחייך,לצחוק להרגיש... כשהכול מסביבי כל כך שחור . חשוך ומסוכן.להרגיש חופש. כשהכול נראה כמו כלוב. ובמיוחד שישנם אחרים שבשבי גרוע פי עשרות מונים מכל שבי שאני הייתי בו. שבי כפוי רפואי. שבי של הגוף שלי .. מישהו חכם אמר לי פעם שזה שכואב למישהו אחר,לא אומר שלי אסור לכאוב את כאביי שלי. או לשמוח את השמחות שלי. או להרגיש...

"מילים כבדות מצער, שירים שלא אספתי בלכתי" אסתר שמיר,זועקת את הכאב שלי. הכאב על חוסר היכולת שלי להגיד ..לדבר.. לומר הכול. לבחור בין מה שחשוב. למה שפחות.

אני מתעורר בבהלה באמצע הלילה לפעמים, עדיין בטוח שאני במיטתו בית החולים. עדיין מחובר לצינורות. עדיין נלחם על החיים. מנסה להבין איך מעכלים את מה שעברתי מול החובה להמשיך הלאה, לשבור הכול . להתחיל מהתחלה , מאפס. לאסוף את השברים ולהקים מהם חיים טובים ומיטיבים. .. הבטחתי לעצמי 2 חלומות להגשים: אהבה ,אישה, עם בית וילדים ולחזור ללמוד והפעם ללמוד להיות עוזרת וטרינר. הייתי חדה כתער גם בנושא ההורדה במשקל.. בחודשים האחרונים משהו נשכח מלב ואני מנסה להחזיר את החדות והמוטיבציה. והדיכאון הכללי ,ועייפות החומר האנושי שבי גובים מחיר ואני .. לא מצליחה להניע את הלב. ואת המוח לפעולה. כאילו שמיכה כבדה הונחה עליי. שמיכה שהיא גם רכה ועוטפת אבל חונקת. מונעת ממך לקום מהמיטה ולבצע. וליישם. ולדרוש עבור עצמי חיים טובים יותר. ואני צריכה בלהסיר את זה מעליי.

אני סוגר.ת את 2023 עם חור בלב.
עם צער. עם כאב ועם תחושה שאני קופא.ת במקום.
. אבל עם כמה משאלות. עם כמה חלומות. שאני רוצה להניע..ולא מצליח.ה

מלבד השאיפה שלי שכל המצב הנורוטי והנוראי בארץ יסתיים,וכל הכאוס מסביבנו יירגע.. אני רוצה לקחת רגע לעצמי...
ואני רוצה שהחברים הטובים שלי, האנשים שאני אוהבת אוהבים אותי.. יעזרו לי מעט להגשים חלק ממני .. מה שאני צריכה כדי להמשיך. כדי לא לנבול.
... לפעמים ילד זקוק למבוגר אחד שיאמין בו.אני הילד הזה הפעם:. ולפעמים קשה להניע לבד גם אם אתה יודע שאתה יכול.. גם אם הוכחת כבר פעם שאתה יכול... פשוט . כי לפעמים צריך קצת עזרה...
הנה רשימת המשאלות שלי לשנה הקרובה: לא לפי סדר עדיפות...
אם יש לכם דרך לעזור לייעץ לכוון.. כל דבר.. אשמח .

1)לסיים את כל החובות שלי להוצלפ או לעזור לי להתנהל מולם ולהגיע להסדר תשלומים, משהו שייתן אופק לסיום של הסאגה הזו,ולהתחיל ללמוד חזרה נהיגה .לשם כך מגיעים לסעיף הבא..שהוא כנראה הדחוף ביותר גם אם לא החשוב ביותר:

2) למצוא עבודה טובה, שמתאימה לי בול, עדיפות למשהו מגניב עם ספרים,מוזיקה ,בעלי חיים או רכב. וייעוץ כלכלי שיעזור לי להתנהל נכון יותר ולעזור לי לחסוך לרכב. חלומותיי.. CBR1000 מקסים שאם אצליח,אולי גם אצבע אותו בורוד מנומר.
3) ליווי של מישהו שמוכן כרגע בחינם(לצערי)ללוות אותי מנטלית ונפשית בתהליך ההורדה במשקל.

4)זוגיות. כן זה חשוב לי. למצוא אותה . את האחת. כן. בא לי מונוגמיה כזאת. מיוחדת. גמישה בגבולות שלנו. אם בכלל,אבל מישהי שאני רק איתה. והיא רק איתי. . ואם היא באה עם ילדים לתוך זה.. אז ואוו.. איזה מזל!!!
כן אני יודע.ת שלפעמים זה בא כשלא מחפשים.. אתם לא מצפים מציידת לשבת בשקט ולהמתין ,נכון?! מי שרוצה לאכול צריך להסתובב בשטח כאן אתם נכנסים:שידוכים יבואו בברכה, אפליקציות מומלצות , כל דבר...

5)לחזור להכין אוכל ביתי ולמכור ,...לא כהכנסה עיקרית,סתם כי אתם אוהבים לאכול מהידיים שלי ואני נהנה לארח..ולהאכיל אתכם. אני מוכנה לבשל. לדייטים, לאורחים שלכם, לרווקים ששורפים סלט.. רק תגידו. ואני אבשל. אתם תהנו מאוכל חם, אני מכמה ג'ובות כולנו נהנה מאהבת חינם. בינתיים אשאיר אתכם עם השיר האהוב עליי בעולם.. אני בטוח ה שתבינו מהר מאוד למה...

"

גחליליות
אסתר שמיר
מילים ולחן: אסתר שמיר

אני חוזרת אל היער ללקט גחליליות
אורות קטנים השארתי בעוזבי
מלים כבדות מצער, שלא יכלו לעוף
שירים שלא אספתי בלכתי

אני חוזרת לעבר ללקט גחליליות
לבנות מהן סולם של כוכבים
שבילים שלא הלכתי כי לא יכלו להיות
אולי עוד מחכים שם בשבילי

אם תבוא ליבי לשם
תבוא אל העבר בלי לעצור
נאסוף את כל הטוב
נאסוף את כל התם
נאסוף גחליליות ונחזור

ילדה שם מחכה לי, היא מתאהבת בלי לראות
גחליליות דולקות סביבה באור בוהק
בואי שוב אלי, אשמור עלייך מצרות
בואי וביחד נתחזק

אני חוזרת לעבר, לא פוחדת מהזמן
יודעת להבחין בין טוב ורע
נאסוף את כל הטוב,
את כל האור, את כל התם
נביא אותם לכאן בחזרה

אם תבוא ליבי לשם

..

...

שבא לי להשתכר או להזדיין עד שאמות מאחד מהם...

אוסף של רגעים.

 זאת מהות החיים. 

טובים יותר או פחות. 

תמונות שמסודרות במגירות במוח...

 טיול עם צ'ואי ולוקאס בחורף בשומרון.. כשהם מנסים להריח ולטעום חלזונות.(טרוריסטים שלי)

 לחזור הביתה. מרוסק מהעבודה. לגלות קערית עם פירות שנחתכו שיהיה לי טעים.(את יודעת מי את)

 להתעורר אחרי לילה של תשוקה עם מאהבת שנקראה בדרכי.....

 קלמנטינות שנקטפו במיוחד בשבילי בזמן טיול עם צ'ואי. 

 אמא.בבית החולים.מחזיקה לי את היד בזמן שמנקזים לי תפר בבשר החי ותופרים חזרה.. ללא הרדמה כשאני מתפלל לבורא עולם שייקח אותי.,מקלל ,צורח..

 חבישות.

  רגע הכניסה לניתוח האחרון...

האישה לשעבר.

 בכללי.. פרידות.אהבות. אובדן. אהבות.

 שואלים אותי.. למה תמיד קשה לי..? סבתא שלי ז"ל הייתה אומרת שזה כי בורא עולם מקשיב לתפילות שלי.לא שומע..מקשיב.

אבל אם הוא מקשיב לתפילות... אז איך קשה לי?!

לא זוכר מי אמר. אבל זו התשובה.

כשביקשתי חכמה, אלוהים נתן לי בעיות לפתור, 

כשביקשתי כוח, הוא נתן לי אתגרים לצלוח ולעבור

כשביקשתי אהבה, הוא שם בדרכי אנשים שהייתי צריך ללמוד לאהוב ולראות בהם יופי ובעצמי חמלה,קבלה והכלה וכך גם אהבה.

כשביקשתי כסף ופרנסה, הוא נתן לי עבודה קשה.להתמיד בה על אף כל המכשולים.

וכשביקשתי שקט.. הוא נתן לי את כל הנ"ל.. שיהיה לי ארסנל של כלים ליצור לי שקט מול כל מה שאני עומד מולו.

 מעולם לא ביקשתי שיהיה קל יותר. לפחות לא במילים האלה.

ביקשתי לדעת להתמודד עם כאב,רוע , חוסר צדק .אז הוא הציב אותם מולי.

ומציב אותם מולי.

קשה לי. כואב לי. הלב שבור. הגוף שלי ... מלא בסדקים.צלקות. אבל הנפש.. בנויה לתלפיות. חזקה.מוצקה.ועם זאת.. ככל שאני מתחזק ומאמן את שרירי הנפש..(מסתבר שיש כאלה). אני עדין יותר. מכיל יותר. גברי יותר ורגיש הרבה יותר. 

הסופש הזה עברתי הרבה רגעים..לבד עם עצמי. בשקט שלי.. והדמעות שלי. 

והפעם..כשהתפללתי אליו.. לא ביקשתי כלום. קרצתי לו.. ואמרתי לו תודה.

בורכתי בהמון אהבה סביבי. 

גם אם לא רומנטית. אבל אהבה טהורה. שמישהו חושב עליי. ואכפת לו. ורוצה שיהיה לי טוב וקל ושאצמח. 

אני מוקף אהבה. 

עכשיו רק נשאר למצוא את האחת להכניס בדלת הזאת לתוך העולם הזה שלי. המופרע, הלא פשוט אבל ראבאק כל כך אהוב.

כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע..שלמה ארצי שר ואני דומע.

זה לא שאני עדיין מאוהב  באיזו אהבה שהייתה לי, 

 אבל השם שלך עולה לי כמו העונה שעכשיו.

 עושה לי קצת אפור ורגיש,

 והעלים הכתומים, והמלחמה שבחוץ

 ואני שכבר לא מדמם כל הזמן,

 אני שהפסקתי להילחם,

והתחלתי לאהוב,לעטוף ולהתעטף

 הכול כל כך כואב עכשיו. כי טוב לי.. ונפילת המתח הזאת.. של לעכל את החודשים האחרונים. את השיטות. את כל מה שאני עברתי.

 אני עוד מעבד את החודשים האחרונים,

את הכאב,

 את המוות שלי,

את הדרך חזרה,

 את האובדן, את היכולת המוזרה הזאת שלי לשרוד תופת... את המלחמה שהתחילה בדיוק כשיצאתי מבית החולים,

ואז אני נכנס לשוטט במדיה החברתית.אסקפיזם זול וילדותי מהכול,

 והנה זיכרון שלנו ,

 כשעוד היינו יחד.

כשרציתי לתת לך את הכול ואמרת שאת סומכת עליי. להוביל .להיות. לאהוב. ולראות מעבר לשתיקות, לחיוך מעבר לזהכול.. ולראות את מי שאת בפנים ולא לפחד להיות חלק בלתי נפרד ממך.

 אנימאז "אנחנו"...  לא התאהבתי. באף אחת. 

 הייתי רוצה.

ואני לא כותב לך כי אני רוצה אותך חזרה. או כי .. לא התגברתי. כי עלתה לי תמונה.. שלך במוח שלי . שבה שרתי לך..כשישנת. מכורבלת במיטה, חולמת על פוני ורוד,ונצנצים ועוד משחק גיימינג שאני אף פעם לא אכיר.ו...

לא ידעת..לא ידעת מעולם כמה כאב לי כשנפרדנו. עד שהפסקתי לשיר .

פתאום... אחרי הניתוחים.אחרי הראשון.. חזרתי לשיר. חזרתי להוציא תפילות בקול רם.  חזרתי לשיר בתקווה שמישהי תשמע. 

 אז הבנתי שאני באמת סופית נפתחתי לעולם ולקבל אהבה..  ורציתי לומר לך תודה. על זה שנתת לי רגע להתגעגע אליו. 

 רגע שמעולם בשבילך לא היה קיים..

 אבל בשבילי..

 זה הרגע הזה,שבגללו עכשיו אני לא נרדם. הרגע הזה שבגללו.. אני דומע . 

 זה הרגע שהבנתי מה אני מחפש.. ומאז עוד לא מצאתי. אבל זה פה.. ממש עוד רגע.. ממש כאן 

 אז תודה לך. על הרגע ההוא  שגר לי להבין איזו כברת דרך עשיתי... ושעכשיו.. אני באמת מוכן.

Dancing while hurting,

Knowing the struggle is far from ending.

The body is weak,

The spirit is strong,

 The weel to make a difference,

, to make something new

 Is burning.

I'm all ,all of it 

Whatever "it"

 Means.

I'm raw.

I'm h a lot to take in,

I'm beautiful,smart , independent human being.

I'm strong headed, 

But a fierce, dedicated lover too.

Dancing while hurting, in my living room,

 Trying to move on,

Trying believing in love, humanity and good again,

 To believe in friendships, 

To believe in life again.

After all I've been through,

 After my own battles ,

 I now believe that I'm heading to so much better.

I'm healing.

I'm gonna make it happen for me.

 It's my time to shine

One step at a time,

I might be hurting..

 But I am.. alive.

אני זוכר כל צלקת.

כל סדק.

איך כל דבר בי נשבר.

 איך הרווחתי כל כאב

בכל איבר.

 אני זוכר את הלב שלי חצוי ממך,

 את הלב שלי שלם איתך.

אני זוכר קולר סביב הצוואר,

 נוגע לא נוגע ,

 משחק בי עם אש,

אני זוכר איך כל דבר נוצר בי,

 כל דבר שהתרחש.

 אני זוכר מילים שאמרתי,

הלוואי ויכולתי לקחת,

אני זוכר מילים שהדחקתי,

שהיום לא נותנות בי נחת.

אני זוכר לילות שהרחתי אותך דרך המיטה,

 מעבר לחלון,

 מעבר לחלום,

 כשהתעוררתי מפוחד מתשוקה.

אני זוכר מילים שמחקתי,  

לילות שלמים שהזעתי לכתיבה,

אני זוכר שגרמת לי להרגיע

להאמין שוב באהבה.

  אני זוכר הכול.

את הכאב.

את מה ששברתי.

 את החיבוק.

את מה שעברתי.

אני זוכר להגיד תודה,

 להסתכל לאחור 

לומר "הייתי.." ו"הנני" באותה נשימה

 ולתת במילים אחרות,חדשות

נשמה.

אני זוכר. כל צלקת.

כל סדק.

 איך כל דבר בי נשבר.

 אני זוכר גם שקמתי.

אני זוכר שלמדתי שצועדים עם הכאב.

 כי הכאב... אף פעם לא נגמר.

אני זוכר כל צלקת.

 כל סדק.

איך כל דבר בי נשבר.

 ואני זוכר לקום, לנער את האבק,

לאהוב. תמיד.

 כדי לחבר בחזרה, את מה  שאפשר.

 אני זוכר כל צלקת.

כל סדק.

 איך כל דבר בי נשבר.

 אני זוכר אותך.

 מעולם לא שכחתי.

את חלק מדרך שעברתי. שלמדתי.

לא רק בעבר.

 אני זוכר כל צלקת.

 כל סדק.

 איך אמרתי תודה אתמול,

 מול השמיים,

 על כל מה שאי פעם,

 בי ,בתוכי,בגופי.. בעצמי..

נשבר.

מקלחת, בלי תפרים.

בלי צינורות מחוברים אליי לפצע 24/7

בלי להיזהר שהתחבושת תירטב,

בלי שיש אחות שרצה לבדוק מה קורה... בלי שמישהי רוחצת אותי.

 בלי אחות שמנגבת אותי אחרי השירותים.

 גם זה..

.... ללכת לשירותים.. בלי להיזהר שהתפר ייפתח...

 בבגדים.

לא בחלוק בית חולים.

 להיות לבד... בלי אחיות. בלי רופאים. בלי שכל העולם עושה עליי בייביסיטר...

 לאכול.

 לבד.

 לישון בלי מוניטור.. בלי דפיברילטור בהכנה... לישון.. ולפחד עדיין.. שלא אתעורר...

מנסה לעכל. את החיים שלי אחרי... ועוד סופג. עוד מנסה לנשום.  מנסה להבין מה עברתי. שאני חי.ה ...

  מנסה לעכל שזה לא חלום. שהגוף לא כואב יותר... ומה שכן, יחלים, כי הגוף לא חולה יותר...

  מנסה לעכל את הזמן האחרון....מנסה ועדיין לא מצליח..

שמיים בוערים,
מטוסים מהירים,
משתין מפחד,
אבל הפעם לא לתוך טיטול או סירים.
מלחמה בחוץ,
ואנשים מפחדים לשמוע על המתים,
ואני יצאתי החוצה מתוך המוות,
ללוח מודעות אבל,
שנפרש מולי עם שמות וסיפורים.
הלב מטפטף, התפרים כבר לא,
הפצעים שלי נסגרו,
ונפתח אחד אחר חדש.
לעם שלי , למקום שלי שכל נשימה בו היא חשש
שכבתי שם, כמעט 60 ימים,
אבל מה זה אומר למי שכרגע בשניות השתנו לו החיים?
שאיבד כל מה שהיה לו בשניות נצחיות,
ואני..?! מפחדת שיראו את החיוך שלי שאני שמח לחיות.
בין כעס לשכול,
בין שחור ללבן,
סיימתי את המלחמה שלי כמעט,
והתעוררתי למלחמת עולם.
יצאתי מהדלת ההיא.. עם תפרים
כאלה ששמים על פצעים גדולים במיוחד.
אולי כדאי לקרוא לצוות המנתחים שלי..
להסביר להם,שגם פה יש אחד.
שיחברו את הפצע הזה כמו את שלי לחמצן,אנטיביוטיקה ווואקום
ושמישהו יהיה אחראי כל כמה זמן לבדוק מדדים. ואנחנו נושמים.
הם אמרו.. שפצע.. כל פצע נסגר בסוף.
הם אמרו. הם מנתחים הם יודעים..
והכל הפצעים הגדולים לאחר ניתוחים,
תמיד נשארות צלקות.
אז בואו ננתח. ואז.. נציל. נילחם.
הרופא שלי אמר שפצע חי זה פצע מדמם.
לוקח לו זמן... אבל זה קורה. ומתישהו הרוב מחלים.
תישאר צלקת מכוערת,
גם לי וגם לעם שלי,
אבל כשהכול יעבור, הכול ייגמר,
נקשט אותה בצבעים אחרים או נשאיר אותה ככה..
נחליט אחר כך. אולי באמת.. נשאיר ככה..
שידעו שנלחמנו עד הסוף כדי להישאר בחיים.