המועקה הזאת. תגידי לי מתי היא תיגמר?! הלבד הזה.. מתי יישבר?
כן,יהיה בסדר..וכן..את צודקת.הכול עובר.
אבל בינתיים..אני נגמר .קצת ממהר למצוא את השקט,
לפני שיגמר כבר הכוח להרעיש,לזעום, להמשיך לנוע,וליפול.
לפני שיגמר הכוח לשיר במקלחת,עוד שיר של ריטה שיעשה תחושה של עצוב,ויעביר בך צמרמורת כשהקול שלי רועד קצת מהפחד ..
לפני שיגמר הכוח לאהוב אותך כמו שרק אני יודעת, להיות השמש ,הירח והכוכב הקטן שנופל לזרועותייך כל פעם כדי שתבקשי משאלה אחרת.
אני קצת ממהרת,למצוא הקלה.
לפני שהכובד יכריע את הקרב. לפני שאפול מולך ואצעק.."תמשיכי לבד". ואמות . משברון לב ומאמץ. לפני שאחתום בדם ,או דמעה או סתם תשישות ממושכת את המסע הזה שכל כך שורף כרגע.בכל נשימה.
ואני זקוקה לך כרגע,כמו איבר שנקרע מהגוף. כאילו משהו חסר לי,כדי לנשום.. כשאת לא פה להגיד לי כמה אני יפה היום,גם כשאני בוכה ושוכח להוריד את האיפור.. ל את הנסיון להסתיר מגדר, להסתיר זהות שלא נוחה לכולם לבלוע. . כשהכול כבר נמרח .גם החיוך.
אני כותב את השורות האלה, וכואב לי בחזה,וגב..
הכיס שלי ריק מכסף , לחלוטין. וקשה לתפקד כשחושבים על היום,ועל מה עושים עם כסף למחר...וקשה לי כבר כמה חודשים.אבל את.. את עוד מעט פה פה איתי לכל החיים, מחייכת.ובוהה בי. אומרת לי "את החיים שלי" "את האושר שלי".
ואמא שלי אומרת שאני חיוך,ומתנה..והכול מציף.. את אולי לא מבינה את הדמעות שלי,את התפרצות הכאב. את החרדה. אבל זה הכול ביחד,גם התפרצות של אהבה. ואני..אני רק רוצה שכבר נעבור את זה,ונתעסק רק בלאהוב.ואז..המילים החכמות בעולם יוצאות ממך.."ומי אמר שמה קורה כאן כרגע,זה לא הצורה הטהורה ביותר שלנו להראות אהבה?!"
ואמא מתקשרת.מרגישה שהילדה שלה היא גוזל שנפל מהקו עכשיו.. וכל מה שהיא אומרת לי זה המילים האלה שאני צריכה לשמוע " עכשיו טוב,עכשיו קרוב. ומחר..מחר בבוקר את קמה אלינו. לכל העולם שמחכה לשמוע אותך מחייכת,עובדת,נושמת .הכול בסדר..עכשיו טוב.תנוח . עוד מעט לא יהיה בסדר..עוד מעט יהיה כל מה שתוכל לקוות לו"
הדמעות ממשיכות לרדת אבל ריטה ברמקולים,ועדיין יש חשמל בבית להדליק דוד למקלחת. ובקרוב..אולי דברים יסתדרו.אולי נמצא כסף בבלטות ,אני אומר.. ואולי פשוט.נאמין שפחות שריר,ויותר חיבוק ..פחות מלחמה ויותר חיוך..יביאו לי חזרה.את הכוח שאני כל כך מפחד שייגמר...