לפני שנתיים. זה נפל ב 1.4..
תשמע יאצ... עבר שבוע ועוד לא כתבתי. כי מה אכתוב?! הרי זה לא שהיית צמוד לליבי או הבסטי שלי..
ועדיין.. היית מספיק קרוב כדי שאני אוכל להגיד שאהבתי אותך. ויש איזה חור, איזה חלל שלא ניתן למלא.
הרמתי כוסית לכבודך.. שוט של וויסקי. ככה בין סשן לחברים.. שמעתי את הקול שלך צוחק עליי,כשאני נחנק.ת כשבלעתי במקום הלא נכון.. עוד בדיחה גסה , וצחקתי לעצמי.
יש מלחמה עכשיו. ואנשים מתים פה כל יום. ויש חטופים. והחיים שלי עוד לא חזרו למסלול מאז הניתוח. ויש לי כל כך הרבה מלחמות משלי להילחם איציק.. אבל פתאום עוד היה לי רגע כזה ..של רוגע מלכותי כזה שזכיתי בו מאז הניתוח שאני משתדל לנצח איתו את המלחמות האלה שהזכרתי לך.. ישבתי ועלית לי לראש. שוב. וראיתי שהן כותבות עליך.. אלה שהיו שלך. לצידך . כאלה שחיבקו אותך בלילה והתעוררו לצידך בבוקר ..
ושאלתי את עצמי מה מהמילים שלי בכלל יעזור?! אולי הן לא צריכות לעזור יאצ.. אולי הן רק צריכות להיכתב. כל כך מוזר לכתוב למישהו שלא פה ומרגיש את המילים שיוצאות על המרקע המרצד. העולם שלנו נהייה יותר קשה. יותר אפל. כל כך הרבה יותר עצוב . אתה בטח היית יוצא למילואים עכשיו אם היית רק יכול... להגן על כל מה שאתה אוהב. ואהבת. כולל המדינה המחורבנת הזו. האהובה הזאת. המסובכת הזאת. היית מתעצבן שהם יוצאים לפגרה כשאנשים שלנו עדיין שם.. והיית שותה עוד שוט. להירגע. מתאגרף עם הקיר. כזה אתה היית. לוחם צדק ..כזה שכל עוולה מטומטמת היית מרגיזה אותך לעומק.. לא היית איש של המון מילים. אלא של מעשים. בונה. מתכנן. ןפועל...את המילים השארת לאהבה. וגם אז.. קצר. לעניין. לא נמרח. לא משתפך. מין רגישות מדויקת כזאת... של בדיוק כמו שצריך.. ואני כאן שופך מנוע..עליך את הלב מניח על השולחן . שופך על המדינה.. .את הנשימה.
לא יודע יאצ.. לא יודע למה... אולי כי זה מרגיש לי שאתה היית זה שכועס יחד איתי. אולי כי מרגיש לי בזמן האחרון שאין הרבה אנשים אמיתיים כמוך לא רק ב"קהילה" אלא בכלל.. ואולי כי סתם מתגעגע לימים אחרים.. שצחקתי עליך.. על האופנוע ..שביקשתי סיבוב. ואמרת לי "כשתגדלי". ..
יאצ.. גדלתי. בשנתיים האחרונות. גדלתי. שמחתי. מתתי וחזרתי לחיות. והפעם מנסה לעשות זאת טוב יותר. אחרת. גדלתי חיית פרא. ואיפה אתה .. ?! הבטחת לי סיבוב...
