אני ממהרת לפגישה, הולכת מהר ובודקת בטלפון את הכתובת המדויקת של הבניין.
יש לי עוד כמה דקות הליכה , כי חניתי רחוק יחסית.
אני לא שמה לב לרכב שנוסע לאט כמעט לידי, בדיוק מחזירה הודעה לאחד העובדים שלי.
אני עוצרת שנייה כי צריכה לנסח הודעה ארוכה וזה לא נוח בהליכה.
ולפתע ידיים חזקות תופסות אותי, כף יד גדולה נוחתת על הפנים שלי וסוגרת לי את הפה.
אני לא מספיקה לראות כלום, שתי הידיים שלי כבר מקופלות מאחורי הגב ביד אחת גדולה. אני משתוללת, מנסה להתפתל כדי להשתחרר מהאחיזה החזקה, אני רוצה לראות מי מחזיק אותי , אבל אין לי יכולת להסתובב. אני צועקת לתוך הכף היד הגדולה, אבל לא שומעים הרבה ולצערי אין אנשים מסביב.
"ששששש" זה הדבר הראשון שאני שומעת.
"לא כדאי לך לעשות רעש, תסמכי עליי" הוא לוחש לי את זה לאוזן ומתחיל להוביל לכיוון הרכב שעומד ממש קרוב עם בגז' פתוח.
אני חצי קפואה, חצי דרוכה ומחכה לרגע מתאים לפעול, קצת אוגרת כוח להתמודדות...
הוא מרים אותי בקלות באוויר ומנסה לדחוף לתוך הבגז' ואני בוחרת את הרגע הזה כהכי נכון להתנגדות ומתחילה להשתולל בידיים שלו, להרביץ עם הרגליים, לדחוף איתן אחורה... ושום דבר לא עוזר לי, אני מוצאת את עצמי תוך שנייה בתוך הבגז' זרוקה על מחצלת , בשוק , בפחד וחוסר הבנה מה עושים עכשיו.
אני מסתובבת ורואה איש מחויך שמסתכל עליי כמה רגעים ואז אומר " יש לך פה מספיק מקום, בקבוק מים, כרית ואת יכולה לישון 5 שעות בנחת, מגיע לך, העולם יחכה", וסוגר מעליי את הדלת של הבגז'.
הרכב מתחיל נסיעה ואני צוללת לתוך שינה מתוקה שכל כך חלמתי עליה מהבוקר.
