לפני 9 שנים. 9 בנובמבר 2015 בשעה 14:39
המוח מסרב לתפקד ולבצע פעולות הנדרשות ממנו.
המועד כמעט סגור ומאושר, וזה קרב ובא.. בא וקרב.
ההתרגשות עולה על גדותיה. חם לי, כל כך חם לי.
אני מסובבת בראש המון תסריטים, אף על פי שיודעת ששיעורי בית הם טובים לבית הספר ופה הכל יהיה נתון לסיטואציה ולהחלטתו של אדוני. אבל לא יכולה לעצור את עצמי.
חששות "איך זה יהיה" , "האם אוכל להתמסר לסיטואציה", "האם אוכל להשתחרר" עולות אך לא מקבלות יותר מדי מקום, הכל מוצף בחרמנות חמה ודביקה מאד.
רק מלתאר לעצמי את שניהם, מולי , אחד חזק ולוקח את מה שמגיע לו בחוכמה ורגישות שלו , ושני – עדין מושפל ומתמסר... רק מלתאר את שניהם ביחד הלב מעלה דופק, הראש משאיר פתק על שולחן ועף רחוק מפה והגוף מתלקח באש.
וכשאני רואה את עצמי איתם.. אחד לוקח, שני נותן. ואני..
אני צינור להעברת האנרגיה הסמיכה ורותחת הזאת...
שמישהו יזמין כבאים!