הרגל מגונה. שבלונה שהוטמעה במוחות שלנו מילדות. "תסתכל איך ילדים אחרים משחקים", "כל החברים שלך כבר מתחתנים, מה איתך?", "כולם כבר.. ואתה?"... בלי לשים לב, אנחנו כל הזמן מנסים לשרת סטנדרטים שמוכתבים על ידי החברה.
אני נהנית מאד מהמחשבה שאני שונה.ההבנה שיש לי את היכולת ללכת נגד הכיוון ונגד החוקים שברורים ומקובלים על כולם מלטפת את האגו. כמעט הכל אני עושה בדרך שלי, במסלול שידוע רק לי (לרוב דווקא לא ידוע, אלא מאד אינטואיטיבי).
ואני מודה שעם כל הנאמנות לדרך שלי ואני מדי פעם עוצרת ומשווה. כי זה כל כך מתבקש. אני לא חייה בעולם מנותק. הרוב הולכים בשורות מסודרות וממוספרות בקפדנות וזה לא תמיד קל לראות את עצמך לא מסודר כמו השאר. ברגעי חולשה אני מוצאת את עצמי מנסה להתאים את העצמי לסביבה, להיראות חלק...
אם הייתי מייסדת דת עכשיו, הייתי קובעת שהשוואה היא החטא העיקרי והעונשו הוא הקשה בין כולם— תסכול. תסכול שמעוור, שגורם לסטות מהדרך ולהפסיק להאמין בה.
השוואה לא משאירה לי ברירה אלא לראות את החוסרים שלי מול השאר, לראות מה בי לא תואם, לא זהה. מה לא.. בגידה אמיתית במה שכן.
בגידה אמיתית בעצמנו.
ואין דבר יותר לא הוגן מההשוואה— כי הרי מה שאנחנו עושים — זה להשוות את העולם הפנימי שלנו מול העולם החיצוני של אחרים.
אז בבוקר היפיפה הזה אני רוצה לאחל לכולנו להיות היום טיפה יותר אנחנו מהרגיל, לטפח את הכן שלנו ולהשאיר את המשוואת לתלמידי מטמתיקה— שישברו ראש.
*שיהיה לכם המשך שבוע נפלא, סופש מפנק, ושבוע הבא טוב וחג שמח— אדוני וכלבתו הנאמנה יוצאים לטייל באירופה:)
