לפני 10 שנים. יום שבת, 19 בדצמבר 2015 בשעה 12:44
אני לא בוכה.
לא בוכה כשכואב לי. לא בוכה כשעצוב או כשמישהו מעליב. פשוט לא בוכה. גוש עצבים נתקע לי בגרון, אבל לרוב אני פשוט נותנת לו להתמוסס.
לא בוכה כשאתה מכאיב לי. לא בוכה כשאתה מתאר לי מצבים שקשה לי לקבל אותם עכשיו ואני יודעת שהם יבואו מתישהו בהמשך. לא בוכה כשאתה מדבר עליהם בקלילות ורוגע שמשגעים אותי. אני מתכווצת, אבל לא בוכה.
לא בוכה כשאנשים הולכים. לא בוכה על הזדמנויות האבודות. אל פרידות ועזיבות אני גם לא בוכה.
אבל כשהלב שלך מדבר עם שלי, הדמעות בורחות לבד. כשהמילים שלך שאתה מכוון ישירות אל הלב חודרות לתוכי, אני מתפרצת בשטפון דמעות.
הרוך שלך, החום, האהבה שאתה עוטף אותי בהם...רק הם גורמים לי לבכות. דמעות מתוקות נשפחות, מנקות ומטהרות הכל. משאירות אותי נקייה, כמעט שקופה.
אוהבת.

