כמה שבועות של תחושה שאין לך בית, של ארגזים וקירות ריקים במקום הישן, בלאגן לא מאורגן במקום החדש, חוסר קרקע מתחת לרגליים — תמו להם.
במהלך סידור ונקיונות של הבית החדש המשותף שלנו לא פעם אחת תפסתי את עצמי על מחשבה "מה בדיוק אני מסדרת פה? מקום בו אהבה תפרח? מקום בו לשנינו תהיה פינה שקטה וחמימה לחזור אליה? מקום בו אנחנו נדע לפגוש אחד את השנייה עם חיבוק פתוח? מקום בו אני אהיה כלבה שתחכה לאדונה על ארבע? מקום בו אני אהיה שפחה שצופה באדונה מממש את הגחמות שלו? "...והתשובות הן כן.
אם לפני איזה 8 חודשים לא ידעתי להבדיל בין מציאות לדמיון, לא ידעתי לזהות מתי אדוני הוא אדוני ומתי הוא — פשוט הוא— גבר שאוהב ומעריך אותי, היום זה ברור, היום אני מבינה...
אבל עכשיו מגיע שיעור חדש— איך לומדים להכניס את המשחקים לתוך הבית שלך, לתוך המבצר בו אתה לא רוצה אף אחד זר... איך מכניסים משחקים לתוך המיטה שלך, מיטה של זוג אוהב, מיטה בה אתה מתעורר ונרדם כל יום בלי לפגוע בתחושת בית ובטחון... שיעור לא קל.
אבל כמו כל כלבה, להבדיל מחתולות, אני מבינה שהקשר והחיבור שלי הוא לא למקום עצמו, אלא לבעלים שלי. חתולות נקשרות למקום, לנוחות שלהן... כלבה מוכנה ללכת אחרי בעליה לכל מקום ופשוט לשמוח שהוא לידה ושהיא יכולה להמשיך לשרת אותו — ולא משנה איפה זה קורה.
רק מכיוון שאני כלבת הבית היחידה, אני אשמור עליו... וגם אם צריך, אחשוף שיניים ואנבח אם אראה מישהו/מישהי שמתקרבים אליו יותר מדי קרוב...
אני רק צריכה לזכור שאני לא חתולה...