אני גדלתי בברית המועצות לשעבר, ומאז היותי ילדה קטנה הרגילו אותי שב-8 במרץ בנים מביאים לבנות מתנות, כמו שבנות הביאו מתנות לבנים ב"יום הלוחם" שחגגו ב-23 לפברואר.
תמיד זה הרגיש לי קצת מאולץ. לפני כמה שנים התחלתי לחפור מה המקורות של היום הזה, למה מה מו מי, מאז כל פולחן המתנות הזה התחיל לעצבן אותי עוד יותר.
ואתמול כמה שניסיתי להתחמק מברכות ריקות ומתנות חסרות פואנטה— הרי רובם מביאים אותם ללא מודעות למהות, אלא מהרגל לברך את כל מי שיש לה כוס, בכל זאת יצאתי עם כמה פרחים וברכות, נו מילא...
אבל בערב אחרי יום עבודה מתיש, ארוחה אצל ההורים, אחרי מקלחת חמה ומפנקת ששטפה ממני את היום ההוא, הסתכלתי במראה תוך כדי שניגבתי מים מהגוף הרטוב שלי ובפעם הראשונה ראיתי אשה. לא ילדה מתבגרת, לא דמות עם מאפיינים נשיים, לא מישהי שרוצה להיות אשה במלואו המובן של המילה — אלא אשה. משהו כמעט בלתי נתפס השתנה בי— העמידה שלי טיפה שונה, ויחס שלי לגוף שלי, פתאום כל מה שלא קיבלתי בעצמי — פשוט קיים, נמצא ומתחבר לתמונה שלמה בדיוק בדיוק.. פתאום האנרגיה שלי הרגישה לי אחרת, יותר מיושבת, יותר רכה...
עמדה מולי אשה שניגבה בעדינות את הטיפות האחרונות של המים מהחזה, הבטן... הסתרקה באיטיות. ואני , כאילו לא אני בכלל, מסתכלת על עצמי מהצד.
פתאום שמתי לב כמה טקסים קטנים בדברים הכי רגילים יש לי. כמה משמעויות נסתרות יש לי להרבה דברים הכי שגרתיים שאני עושה. פתאום שמתי לב איך אני מכניסה טיפת קסם בהכי בנאלי, הכי פשוט בלי לשים לב.
וזה ממש התחבר לי ביחד— ההבנה שקיים קסם נסתר בכל דבר וקבלה של עצמי כאשה. אשה עם כח, לא אפחד מהמילה הזאת — מכשפה (אני מניחה, שנשים יסכימו איתי — כולנו קצת מכפשות).
אז עמדתי שם ערומה מול המראה הגדולה במקלחת, הסתכלתי על עצמי, הרגשתי שפה ועכשיו קורה רגע מאד חשוב בחיי כבן אדם, כאשה— עוד שלב בהשלמה עם עצמי, עוד צעד יותר קרובה לאני האותנטי שלי... ובירכתי את עצמי בקול רם "יום אשה שמח, אשה"...
ועכשיו, עם כל ההבנות, התובנות, הרגשות ומהמקום יותר מיושב וחזק ממש בא לי לעשות שטויות... בוא, אביב, בוא, תביא איתך גם קצת משחקים :)
