סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Equilibrium

אני מראש בוחרת לפנות במין זכר, אף על פי שכל מה שאני רוצה להגיד מופנה לכל המינים.
אז שלום לך בן אדם.
תיכנס, תרגיש כמו בבית... אך אל תשכח בבקשה שאתה אורח.
אורח בעולמי הפנימי שאני מצאתי אומץ לשפוך פה באותיות שחורות וקטנות במלבנים לבנים.
תשאיר את השוט,האזיקים והמניירות פה בכניסה. פה אתה לא צריך להיות שולט, נשלט, מתחלף או כל תפקיד אחר שאתה סוחב על כפתייך אן בכיס שלך.
פה כותבת אשה. בנאדם כמוך, שמורכבת מהרבה יותר צדדים וחלקים למעט כוס, ציצי והנטיות המיניות שלה.
תידע שכל מה שאני כתבתי פה, כל הפרטים הקטנים שנתתי להם חיים בעזרת זכוכית מגדלת של המודעות שלי, הם נשפכו החוצה לרוב לראשונה וסביר להניח לאחרונה... אתה עד לדברים ולאירועיים בחיי שרוב הסביבה הכי קרובה ויקרה שלי לא מודעת אליהם.. אולי מנחשת.. אבל אתה יודע. תוכל לשאת באחריות הזאת?
פה, בבלוג אני שואלת שאלות, מחפשת תשובות, שופכת על הדף ומסדרת את כל מה שאני לא מצליחה לנסח רק בראש, משתפת בהבנות ותובנות על העולם בו אנחנו חיים, על עולם השליטה, משתפת בחוויות שלי בתהליך ההתפתחות האישית (והמינית) המתמדת שאני נמצאת בה. פה אני בוכה, שמחה וסתם משתעשעת. נראה לך שתוכל לזרום איתי? אני אשמח. אז תשאיר תגובה, תשאיר סימן.
נראה לך שזה לא בשבילך, לא ברור ? אז תעשה טובה, אל תלכלך בבקשה, פשוט תמשיך לבלוג הבא, זה לגמרי מובן- אני לא אהיה מובנת לכולם לעולם. אם השוני גרם לך לתהות - תשאל שאלה בכיף. אבל אל תשכח שאתה באת אלי ולא אני אליך.

פה בעולמי הקטן הזה לא שופטים אנשים לפי דת, גזע, מין, מראה חיצוני, נטייה מינית או קולינרית. פה שופטים רק את אלה ששופשים.
פה בעולמי הקטן כולם בני אדם... If you know what I mean... :)

אז ברוך הבא לעולמי הקטן. תוריד נעליים, תמזוג לך כוס מים, תתרווח, קח נשימה ומחייך לי בחזרה כבר - אני מחייכת לך מאז שנכנסת :)
***
כל השירים המפורסמים בבלוג עם סימון (с) ללא שם — הם פרי יצירתי ושייכים לי ורק לי...
לפני 8 שנים. 16 במרץ 2016 בשעה 14:15

אביב כבר פה! אני מרגישה את זה בלב שלי, ברצון להתחדש ולשנות, מרגישה אותו נכנס למשמרת גם במצבי רוח שלי. הכל קליל יותר, נקי יותר, מצחיק יותר.

ישנם עוד מקומות בהם מורגש האביב ... 

הרעב שלי משגע, החרמנות מבעבעת בתוכי כמעט 24/7.  אני רוצה לגעת, לחוש, למעוך, לאכול, לתת ביסים גדולים, ללקק, להריח, לרייר... כן כן, מרגישה לגמרי כמו כלבה מיוחמת ורעבה שמשוטטת ברחובות העיר. 

ושלא תבינו אותי לא נכון, מאכילים אותי טוב מאד ומגוון מאד בבית, אבל הרעב הזה פשוט לא נגמר! וכמובן, כמה שיותר אני אוכלת — ככה הרעב חזק יותר! 

במצב כזה קשה מאד לעבוד, להתרכז, לעשות משהו בכלל. לעיתים די קרובות בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי בתא שירותים, מורידה תחתונים ומאוננת את עצמי בעמידה.

השירותים בקומה די גדולים. זה 4 תאים מופרדים בקירות די דקים. הדלתות נפתחות, נטרקות, קולות של נשים מדברות ביניהן, מדברות בטלפון, צלילים של פיפי שהן עושות,  של מים בכיור— במילה אחת — כאוס. ובתוך הכאוס הזה אני נשענת על הקיר, מרטיבה את האצבע ומתחילה לענג את עצמי בלי למהר. כמו שמישהי או מישהו אחר היה עושה את זה. חס וחלילה לא מכאני! כל אוננות מבחינתי זה אקט אהבה עם עצמי— גם אם זה בתא שירותים ציבורי.

אז האצבע זזה לאט, אני עוצמת עיניים...

דווקא כשאני עושה את זה בעמידה הפנטזיות שלי הופכות להיות מאד שתלטניות— אני רואה אותך תחתיי, יושב עם פה פעור, עיניים חצי עצומות, מאונן ומתחנן שאתן לך לגעת, לטעום, להריח...

זה מדליק אותי כל הסיטואציה הזאת, השירותים, הרעש מסביב, הפנטזיה בה אני בסופו של דבר מזיינת באגרסיביות את הפנים המתחננות שלך ואני מתפרצת בגמירה חזקה עם צעקה על mute— צעקה שעוצמת הקול שלה נשארת בתוך הראש שלי... רק אני שומעת אותה...

ואז לצאת לאחר הגמירה המשובחת לחלל משותף עם כיורים , לשטוף ידיים כאילו שום דבר לא קרה, להחליף כמה מילים שגרתיות עם קולגות ופשוט להתפקע מצחוק עמוק בפנים, כמו תלמידת בית ספר שזממה איזה קונדס.

ככה עובדים:)

 

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י