אביב כבר פה! אני מרגישה את זה בלב שלי, ברצון להתחדש ולשנות, מרגישה אותו נכנס למשמרת גם במצבי רוח שלי. הכל קליל יותר, נקי יותר, מצחיק יותר.
ישנם עוד מקומות בהם מורגש האביב ...
הרעב שלי משגע, החרמנות מבעבעת בתוכי כמעט 24/7. אני רוצה לגעת, לחוש, למעוך, לאכול, לתת ביסים גדולים, ללקק, להריח, לרייר... כן כן, מרגישה לגמרי כמו כלבה מיוחמת ורעבה שמשוטטת ברחובות העיר.
ושלא תבינו אותי לא נכון, מאכילים אותי טוב מאד ומגוון מאד בבית, אבל הרעב הזה פשוט לא נגמר! וכמובן, כמה שיותר אני אוכלת — ככה הרעב חזק יותר!
במצב כזה קשה מאד לעבוד, להתרכז, לעשות משהו בכלל. לעיתים די קרובות בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי בתא שירותים, מורידה תחתונים ומאוננת את עצמי בעמידה.
השירותים בקומה די גדולים. זה 4 תאים מופרדים בקירות די דקים. הדלתות נפתחות, נטרקות, קולות של נשים מדברות ביניהן, מדברות בטלפון, צלילים של פיפי שהן עושות, של מים בכיור— במילה אחת — כאוס. ובתוך הכאוס הזה אני נשענת על הקיר, מרטיבה את האצבע ומתחילה לענג את עצמי בלי למהר. כמו שמישהי או מישהו אחר היה עושה את זה. חס וחלילה לא מכאני! כל אוננות מבחינתי זה אקט אהבה עם עצמי— גם אם זה בתא שירותים ציבורי.
אז האצבע זזה לאט, אני עוצמת עיניים...
דווקא כשאני עושה את זה בעמידה הפנטזיות שלי הופכות להיות מאד שתלטניות— אני רואה אותך תחתיי, יושב עם פה פעור, עיניים חצי עצומות, מאונן ומתחנן שאתן לך לגעת, לטעום, להריח...
זה מדליק אותי כל הסיטואציה הזאת, השירותים, הרעש מסביב, הפנטזיה בה אני בסופו של דבר מזיינת באגרסיביות את הפנים המתחננות שלך ואני מתפרצת בגמירה חזקה עם צעקה על mute— צעקה שעוצמת הקול שלה נשארת בתוך הראש שלי... רק אני שומעת אותה...
ואז לצאת לאחר הגמירה המשובחת לחלל משותף עם כיורים , לשטוף ידיים כאילו שום דבר לא קרה, להחליף כמה מילים שגרתיות עם קולגות ופשוט להתפקע מצחוק עמוק בפנים, כמו תלמידת בית ספר שזממה איזה קונדס.
ככה עובדים:)