עד גיל 18 ההורים ניסו להחזיק אותי בוואקום - לשמור עלי מהכל בערך, לא הרשו לי כלום כמעט. החזיקו אותי סקרנית על רצועה קצרה. וכל פעם שמשכתי קצת הצידה או השתחררתי מהרצועה,קיבלתי עונש.
כל פעם כשפתאום לא הרגשתי קולר לוחץ על צווארי, רצתי מהר וכמה שיותר רחוק, למקומות הכי נמוכים ומלוכלכים, כדי לחזור אחר כך לכלוב הזהב כמה שיותר מטונפת. כדי שוב לקבל עונש- כמה שיותר רחוק הגעתי - ככה העונש היה ארוך יותר - שוב לא נתנו לי לצאת כדי לחוות את העולם.
כשהגעתי לגיל 18 פשוט קרעתי את הרצועה בטקס חגיגי ומרגש מול העיניים המופתעות והעצובות של ההורים והתחלתי להשתגע - לפצות את עצמי על כל השנים של עוצר. ילדה מפונקת, מבית נקי ומצוחצח, שכל החיים התייחסו אליה כמו לנסיכה (רק בכלוב, כן?), שכל החיים הסבירו לה על כבוד שגבר צריך להביע כלפיה, שקראה כל כך הרבה ספרים בהם נשים נסגדות, מוערכות, מקבלות כל כך הרבה יחס וחיזורים... והילדה הזאת רצתה לברוח מזה. רצתה לטעום טעמים יותר חריפים...
השנים הראשונות לאחר קריעת הרצועה רציתי ללכלך את עצמי, להוזיל, לקרקע. חיפשתי ואו, לורד, ואף פעם לא הייתה בעיה למצוא -
את הסקס הכי זול, את היחס הכי מזלזל...
ייתכן שכל זה היה מרד, דווקא על כל השנים שביליתי בוואקום..
אבל אז, אז ידעתי שזה מה,שאני צריכה... שם נהניתי מזה מבלי לשפוט את עצמי. עד שהשופטת הפנימית התעוררה ופסקה :"את זונה!". זה היכה בי- ותוך שניות כמה שנים טובות בהם נהניתי, חקרתי, לא הצטערתי על כלום -התערבבו בראש לתוך עיסה אחת אחידה בצבע גועל עם טעם של גועל.
משם התחיל התהליך ההפוך. התחלתי "להתנזר ", לקשור חזק בתוך ראשי את המושגים של סקס, אהבה,זוגיות. ניסיתי להיעזר בשבלונה הקיימת בחברה, ניסיתי להתאים את עצמי, להוכיח לעצמי שלא הכל אבוד..
חינכתי את עצמי לא רע, אני חייבת לציין. המושגים יצרו קשרים חזקים מאד.
במבט לאחור אני מבינה שזה שעשיתי - זה פשוט לבנות לעצמי כלוב חדש, שלי, פרטי, בו רק אני מחזיקה את עצמי על חבל מפחד להיות שונה ולא מובנת...