גם אם נראה לי שעברתי דרך ארוכה מנקודה מסויימת, גם אם נראה לי שעשיתי שינוי משמעותי בדימוי הגוף שלי, ביחס אל עצמי... אותה הנקודה השחורה והכואבת שממנה התחלתי את המסע תמיד תישאר בתוכי, מסתבר...
אני בהחלט כבר לא שם...
לא בגיל ההוא
לא במשקל ההוא
לא בשנאה עצמית ההיא
לא בחיפוש אחרי חיזוקים חיוביים מהסביבה כדי להרגיש את עצמי שווה
לא באטרף הזה להרגיש משהו שיכול להיות דומה לאהבה
לא בבכי ההוא כל פעם מול המראה
...
אני בהחלט כבר לא שם.
אני מעיזה להצטלם בעירום, להתפשט בגאווה, לתת לגבר לבחון את הגוף שלי וליהנות מזה ולא להתכווץ מבפנים בפחד ובושה...
אבל מסתבר, מספיקה מילה אחת. אחת.
כדי בהפתעה גדולה להחזיר אותי לאותו מקום כואב ומתוסבך, לאותה תחושה שכלאו אותי בגוף מזעזע.
והכאב הזה. הכאב הזה חודר לתוכי— כי הוא מכיר את השטח וזוכר איפה בדיוק כדאי לו להתמקם...
לא יודעת האם לקלל אותו או לברך.
אני בוחרת לברך— זה נותן לי הזדמנות לחזור לבחורה ההיא שבוכה מול המראה וסוף סוף לחבק אותה עם המון הבנה ואהבה. להבטיח לה שבעתיד היא תאהב את מה שהיא תראה, שבעתיד היא תשא את הגוף שלה בקלילות, בעתיד היא לא תצטרך לשכב עם גברים/נשים כדי להוכיח שהיא יכולה להיות אהובה או מוערצת, או פשוט לקבל יחס...
אבל מדהים, כמה שזה תמיד שם...
שום דבר לא נעלם מהמערכת, גם אם לא השתמשנו בזכרון הזה עשרות שנים.
הכל מחכה לטריגר הנכון.
למילה אחת...