יש ימים שאין לי שריון שמגן עליי
הוא נעלם ואני נשארת חשופה, רגישה ופגיעה מאד...
דברים שבימים המשוריינים שלי לא היו מדגדגים לי, דקרו וחבטו בי חזק..
כמו חשופית זחלתי עד לסוף היום אתמול, עקוצה ופצועה...
זחלתי אל ביתנו. אל החיבוק החם והחזק שלך שהיה לי לשריון היחיד באותו רגע...
—אני צריכה שתאהב אותי היום...
ביקשתי ממך.
—אני צריכה את החיבוק החזק שלך...
הוספתי בלחש.
אתה לקחת אותי קטנה, מקופלת לתוך עצמי והתחלת להוציא אותי החוצה.. בחום שלך, באהבה שלך, בעדינות ואיטיות של התנועות והנגיעות, גרמת לי להתפוצץ ולהוציא צרחות ההנאה החוצה... אבל זה לא הוציא אותי, רק הרגיע שם, בפנים...
כשנעצת את עצמך עמוק פנימה, הסתכלת לי בעיניים וראית. פשוט ראית את הצורך שלי שלא היה לי כוחות לדבר אותו....
סטירה צלצלה על הלחי... עוד אחת לסימטריה.. ועוד אחת... ועוד אחת.
מילים של שייכות שלי אליך, סטירה.. מילים של הכוח שלך עלי, סטירה... מילים שמיקמו אותי נשפכו ממך בלחש בין סטירה לסטירה. אתה נדחף אליי במכות קצובות, קטנות ועדינות שם למטה ומפרק אותי ואת הכאבים שלי פה למעלה.. ועוד סטירה. ועוד מילה...
ואני רק מייללת את עצמי אליך, צורחת לך שאני כל כך שלך בכל השפות הלא וורבליות...
עד שאתה עוטף אותי פתאום ברוך החיבוק שלך, מבקש שאחבק אותך חזק כך שלא נשאר בינינו שום מרווח... ופשוט אוהב אותי. אוהב בעדינות, תוך כדי שהמילים שנופלות מהשפתיים שלך הן רק מילות אהבה...
אתה הבית שלי, השריון כששלי נעלם לו...
אני זוכרת טוב מאד, אדוני האהוב כל כך, כל מילה שנאמרה אתמול בין סטירה ודפיקה, בין דפיקה וסטירה... כל מילה ששרפה וריפאה אותי באש המטהרת שלה...
תודה.