אני מגיעה, עושה סיבובים סביב כולם, סביב עצמי, בוחנת, נכנסת לאט לאט לוייב, אבל בהתחלה זה מאד חיצוני.. התחושות ניזונות מבחוץ, מהסביבה..
בשלב כלשהו אני אומרת לעצמי די.. תצללי. אל תפחדי להתנתק ולהיות עם עצמך...
ואני מתחילה את הצלילה. לוקחת נשימה ונותנת למוסיקה להתחיל לחדור פנימה. אני נתקלת בהמון מחסומים "איך זה נראה מהצד", "האם זה בסדר שאני לא מתקשרת עם אחרים", מחשבות יומיומיות ששוכבות על פני השטח.
ואני עם כל נשימה וכל תנועה מפרקת, עוד נשימה, עוד צעד...
ועוד מחסום.. אבל המוסיקה כבר עושה בי כשפים, היא כבר מתחברת למחזור הדם שלי והתנועות של הגוף מתחילות להיות לא צפויות אפילו בשבילי...
רגעים של קושי, רגעים של כח, רגעים של התמודדות, רגעים של אושר על גבול בלתי אפשרי לשאת אותו בכלל.
אני ילדה שברחה מהבית כדי לקחת לגימת חופש, אני אשה שנהנית מהגוף שלה, אני מכשפה שמבצעת ריקוד טקסי עתיק.. הדמויות מתחלפות וכל אחת לוקחת אותי לריקוד אחר, כל אחת מכניסה בי רוח ותנועות שונות...
6 שעות של פירוק והרכבה, 6 שעות של כושר גופני שבא מהראש ומהלב.
6 שעות ריקוד הנשמה.
שעות של דרך אל ההתמסרות.התמסרות למוסיקה ולעצמי.
שעות שניקו, טיהרו, והחזירו אותי לעצמי מפורקת פיזית, מורכבת מחדש נפשית.