קטע קצר מהספר שכתבתי ונקרא "מוות קטן."
הבטן מתהפכת לה כשהיא לוקחת את הטלפון ורואה עוד הודעה מדן
-אני לא רוצה שתסבירי לי כלום, אני רוצה שתביני שהצורך הוא הדדי ולכן גם הסיפוק צריך להיות כזה. כשיצאת ממני נתתי לך משהו לבצע וזה לא קרה עד היום.-
היא קוראת את ההודעה שוב, וכותבת לו -ואני הסברתי שאני לא אצליח לעשות את מה שאמרת לי בימים הקרובים -
"תמר? את בסדר?"
"כן, כן, אני באה" היא צועקת לגיא בדיוק כשהוא פותח את דלת החדר ורואה אותה מקלידה.
"אז תגידי שאת מאד עסוקה עכשיו בלדבר עם כל העולם, או אולי זה השולט שלך, ואז אני לא אעמוד ואחכה לך כמו אידיוט ליד הדלת."
"אני מתנצלת," היא מכניסה את הטלפון לכיס. "בא נלך."
"אם השיחה הזו יותר חשובה לך אז רק תגידי." הכעס והעלבון נשמעים בקול החזק והרם שיוצא לגיא מהפה. "אמנם החלטנו לאפשר אחד לשניה להתנסות לבד אבל היית עכשיו יומיים מחוץ לבית..."
"אתה רוצה לריב עוד לפני שיצאנו מהבית?" הטלפון רוטט לה בכיס "רק חזרתי, אתה צריך לדבר איתי עכשיו. זה מה שאמרת נכון?, זה לא באמת מעניין אותך מה אני צריכה. אז..."
"אבל יש לך כוח וזמן לנהל שיחה בווטסאפ." הוא לא נותן לה לסיים וגובר עליה בקולו.
עיניו השחורות של גיא בורקות, תמר רואה ושומעת את גיא מלבה את הזעם שלו. "הסכמנו על מערכות יחסים נפרדות, לא כאלה שיפגעו בנו, לא כאלה שיפריעו לחיים שלנו".
"נכון הסכמנו, החלטנו שאנחנו מתנסים בחוויה הזו כי אני רוצה בה משהו אחד ואתה רוצה משהו אחר." היא עושה צעד אחד לכיוון הדלת הטלפון שוב רוטט לה בכיס, "וכן זה מידי פעם מתנגש, ואני מנסה למצוא את האיזון, אתה יודע שזה לוקח זמן," הכל גועש בה מבפנים, דן שמשתלט לה קצת יותר ממה שהיא חושבת שהיא רוצה וגיא שלא מוכן לתת לה זמן, הכל בזמנים שלו, או שאולי היא באמת מגזימה ולא שמה לב? היא קופצת שפתיים, מניחה את ידה על הפה מנסה להשתיק את עצמה גם מבפנים. "לעזאזל...." היא מועדת, נאחזת בדלת באותו רגע בדיוק שגיא תופס לה את היד כדי שלא תיפול ואז מניח את שתי ידיו מתחת לבית השחי שלה ומחבק אותה אליו. "את בס..."
"כן אני בסדר" היא קוטעת אותו בצעקה "אני רק לא מבינה על מה אתה כועס. אצלי הכל גלוי, אתה יודע בדיוק עם מי אני ומתי אני אתו. אצלך, הכל בשושו, אין לי מושג כבר." גיא נסוג מעט לאחור, מרפה את ידיו ממנה והיא לוקחת נשימה עמוקה, מנסה להכניס חמצן נקי, ככל שניתן, לגוף שרועד באפיסת כוחות פיזית שהיא לא מכירה. וגם להסדיר את הזעם שמפוצץ לה את הראש. היא לא יודעת על מי היא יותר כועסת על גיא, דן או על עצמה.
גיא מזדקף, מתקרב אליה, קשה לו לעצור את סערת הרוחות בה הוא נמצא.
היא חיוורת מאד, לחייה לוהטות, היא מרימה יד ומרגישה את האודם הרותח שהתיישב עליהן. כזה שמאז שהיא מטופלת בחומרים הארורים הללו מגיע בזמן התרגשות גדולה או זעם. "על זה בדיוק רציתי שנדבר, אני רוצה לשתף אותך, את יודעת שלא קל לי עם כל הרעיון הזה, ואת תקועה לך כאן בחדר מדברת עם האדון שולט שלך," את המילים האחרונות הוא יורק החוצה ממנו בשאט נפש. היא פותחת את הפה, אבל הפנים הכועסות של גיא גורמות לה לסגור אותו ללא מילה. "הוא הפך להיות כל עולמך בזמן האחרון, לוקח לך את כל הזמן, אני מרגיש שאני כאן כדי לטפל בך כדי שיהיה לך מספיק כוח להתרגש איתו." תמר לא מצליחה להפסיק לרעוד. "איך אתה מעז, אני ממש לא מבינה." תמר נשענת על הדלת וקולה מתרומם גבוה, "אתה יושב שעות מול הטלפון המחורבן שלך, מתכתב ומתכתב, לא רואה ולא שומע. וכל פעם שאני מעירה בקטנה, אפילו בהומור לפעמים, אתה ישר מטיח בי שאין לי זכות להגיד כלום כי גם אני ככה אבל, שלא כמוך, אני מקשיבה וגם עונה לך תוך כדי. אתה פשוט לא מפסיק, כשאתה בטלפון אתה לא כאן, אתה בכלל לא שם לזה לב, אתה לא שולט בזה בכלל."
"על מה את מדברת" גיא מרים את קולו "זו את ש..."
"הנה, על זה בדיוק אני מדברת" קולה נשבר והיא מרימה את כף ידה ומוחה בעצבנות את הדמעות שמתחילות לטפטף מעיניה. "אתה בכלל לא מודע לעניין הזה. תסתכל על עצמך במראה תוך כדי לפעמים, או אולי תשים לך איזה שעון, סטופר משהו כזה אולי אז תבין על מה אני מדברת."