|
|
|
שולט אכזר, שולט חביב
תבין ששליטה זהו לא תחביב.
ואם אינך קשוב לנשלטת,
תדע שאת חולשתך היא מיד קולטת.
לפני שאתה דורש להוריד על הברכיים,
תלמד להכיר אותה בגובה העיניים.
שולט אכזר, שולט מפחיד
סימני קריאה זה קצת מחשיד,
כי אם בסמכותך אינך בטוח ואמיד,
סימנים בשרשרת לא יעזרו לך להשליט...
זה היה חמשיר כפול בהומור, לפרוק יום עבודה ברוח שטות ומזמור.
*נכתב בהומור- מקווה לא לקבל מכות מכמה שולטים( בעצם... מממ).
ע
בחג הזה, אני רוצה לאחל לעצמי...
למצוא את האחד שידע להניע אותי,
את האחד שכל פקודה ממנו תכווץ לי את הקישקע,
האחד שידע לטנף אותי ובו זמנית יגרום להרגיש הכי יפה...
האחד שלכפות רגליו אסגוד,
שם במקום הנמוך הזה- אנסוק לגבהים.
האחד שיכבול אותי אליו עם רצועה וקולר נפשיים ופיזיים.
האחד שאהיה שלו.
כי זאת החירות שבחרה בי ואני בה.
זאת החירות המנטלית שלי.
חג שמח.
פחד להתמודד עם געגוע,
געגוע למישהו שלא ישוב עוד.
פחד לדמוע, פחד להבין.
בונה עוד מנגנוני הגנה, עוד נטרול למיינד.
אובדן חיים זה משהו לא הגיוני, לא נתפס ביכולת החשיבה והניתוח המנטלי.
אין את האופציה לשלוח הודעה, להתקשר,
לחכות, - אין למה לחכות.
הנפש לא יודעת איך להבין את מה שהמוח יודע.
לא יודעת איך להבין...
לא הספקתי להגיד לך שלום.
רגע כזה, שכל מה שצריך זה חיבוק נכון.
מטריד כי, קשה לי לחשוב על אדם אחד אפילו שיכול למלא את הצורך הזה כרגע.
חיבוק שארגיש כי הוא מגן.
חיבוק מערסל.
חיבוק מנחם.
חיבוק מעוגל.
חיבוק מרגיע ועוטף.
חיבוק שמחייך אותי- מבפנים.
החיבוק- שיתאים לי ויהיה נכון.
בטוחה שיום אחד יגיע חיבוק כזה...
יודעת שאז- ארגיש אמת ואתן לו לקרות.
חיבוק, שנמשך, גם הרבה אחריי שהוא מסתיים...
שיר השירים פרק ה', פסוק ב'.
הקישקע... 
ויסלבה שימבורסקה.
הכאב הזה בגוף- דלקת הריקנות.
כל הריק עולה למעלה, במעלה הוושת..
גורם לבחילה, גורם לחנק.
הרגש הזה מנפח אותי בגז עצב, עד שלא נותר מקום לחמצן נקי בגוף.
ככל שאני ׳ריקה׳, הנפש רועשת.
כשמשהו ממלא אותי, אפילו מעט, מגיעה ׳נגיעה׳ וליטוף של שקט, נעים.
כמהה...
להתחבר למקור חמצן, מילוי נכון, לשאוב,
לינוק, למלא את הגוף.
עד שאתפוצץ ואשאר לאהוב ולחיות בחיוך עם מה שנשאר.
ואומרים לי לבחור בין הלב, הקישקע, הרגש...
כן, אני יודעת שקשה למלא את כולם יחד,
אבל אצלי, הם ממלאים ומאכילים אחד את השני.
לא יכולה להתאהב, במי שלא יכול להכניע אותי,
לא יכולה להתמסר באמת, כשאין שם רגש.
מתלבטת אם לוותר, מתלבטת אם להתפשר,
מתלבטת אם לסגור את הדלת.
לכרגע.
או... אולי לתמיד.
אז... אמרת לי שאני לא אשמה,
החיים, הבגרות, עיצבו לי את הלב,
חיזקו אותי אך החלישו את נפשי...
במבט בוחן ומקצועי
הכרתי בכך שבילדותי לא חוויתי אהבה מזכר,
גם לא חוויתי הכלה מלאה מדמות זכרית,
לא זכיתי לסמוך על גברים, נהפוך הוא,
גבר/אבא ואפילו אחים היו אלו שערערו את נפשי
ולימדו אותי שיעור גרוע מהי דמות של איש ׳מגן׳.
מסתבר שאני...
לא באמת יודעת להיות נאהבת ע״י זכר
ואולי זאת הסיבה שהאהבה היחידה בחיי,
היתה אישה.
אולי אין לי מושג איך בכלל להרגיש ראויה לאהבה כזאת,
איך ל׳אכול׳ אותה,
אולי זה לא פלא שהדפוס קיים גם בחיי הבוגרים...
כדור שאלות שמתגלגל ומתגלגל... במישור.
מנסה לעצור אותו, לקבל תשובות...
אמרת לי עוד המון דברים שהעציבו אותי,
נתנו פרשנות להיותי שפחה/כנועה הניזונה מהשפלות וכאב.
ניתחת בי ...
עוד דברים שלא באמת רציתי לשמוע,
להאמין בהם.
מתי הכדור יעצור? שואלת ומזילה דמעה.
#רגעים_של_חולשה.
עע
"...שוב היית חסר,
מישהו שיגיד,
לא זה לא נורא
את בסך הכל רק תניחי כאן ראש
והכל יעבור...
נעלמו בי...
כמה רגעים, כמה חיוכים
כמה סינוורים של אתמול
נעלמו בי היום,
נעלמת...״
מתוך ״בשעה טובה״- יובל דיין.
עייפות נפשית ופיזית.
