בין מונוגמיה לפוליאמורה/ ד"ר מאשה הלוי
אתמול הייתי בהרצאה של ד"ר מאשה הלוי, בפאב, בתל אביב (על הפאב ארשום בהזדמנות אחרת).
ד"ר מאשה הלוי היא אישה שחייה ונושמת את הפוליאמורה, כמו שהיא מגדירה את זה "יש לי בעל, חבר ועוד אחד לא ממש מוגדר".
ההרצאה מלמדת, מעניינת, מרתקת, מרגשת ומצחיקה.
אין ספק שהיא מרצה מדהימה, ולא רק בגלל יכולת ההצגה שלה, היא חיה ונושמת את הפוליאמורה, אחרי 15 שנות מונוגמיה.
היא מתארת את הקשיים במונוגמיה ופוליאמורה, לא מנסה לשכנע, רק נותנת עובדות מהשטח, מההיסטוריה ומעולם החי (מי אמר כלבה ולא קיבל).
אני ממליצה בחום ללכת להרצאה שלה ולהנהן, לצחוק, לדמוע ובעיקר להקשיב.
אם יש עוד שאלות על ההרצאה, אשמח לענות... ובכל מקרה, כדאי לכם להיכנס לאתר שלה.
ידיד שלי אמר לי להרחיב עוד על ההרצאה, קצת על התחושות והרגשות שלי.
אני יכולה להגיד שההרצאה הזאת גרמה לי להרגיש שאני לא לבד בעולם הזה, שיש עוד כמוני, שאני לא מוזרה באמונה שלי שאפשר לאהוב הרבה, להרגיש הרבה ובעיקר להכיר את עצמי דרך עיניים אחרות כל פעם מחדש.
הצורך שלנו בלהיות מיוחדים, הוא צורך עמוק וחשוב ואם זאת, אנחנו מוותרים עליו לרוב כדי להיות "האחת והיחידה" או "האחד והיחיד", להרגיש שנבחרנו להיות היחידים.
האם זה טוב? אני מניחה שכן, זה מדהים להרגיש ככה, רק שזה לא שורד הרבה, התחושה הזאת, של הכל או כלום. ולמה בעצם אנחנו תמיד צריכים לבחור בין הכל לכלום, או כמו שמאשה הלוי האמרה בהרצאה " אמרו לנו תמיד שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אי אפשר להחזיק את המקל בשתי קצותיו, אז הנה, אפשר".
ואני אומרת, תחיו איך שנוח לכם, תאהבו כמה שבא לכם ובעיקר, תהיו כנים עם עצמכם ותבינו באמת, אבל באמת, מה עושה לכם טוב.
תהיו הרבה דברים ודבר אחד.
רק אל תיכנעו ללחץ חיצוני שאומר לכם "תבחרו, אין גם וגם".
אז מה רציתי להגיד בכל זה?
שיהיה לנו בתיאבון בכל דרך שנבחר.
לספקנים, אני לא מכירה אותה אישית ולא משלמים לי אחוזים על פירסום.