רוצה את זה פשוט...

תמיד רציתי להיות אחד שכותב,

זה נראה מעניין, משחרר כאילו אחרי שתכתוב הכל יהיה בסדר.

אבל יש בעיה - אני לא יודע איך.

תמיד ניסיתי אבל אף פעם לא הייתי טוב בזה אז כמו שאני יודע לעשות אני מתרחק מדברים שאני לא טוב בהם. ככה אני טוב בכל מה שאני עושה - שיטה לא מושלמת אבל יש בה יתרונות.

***

הפעם האמיתית הראשונה הייתה מדהימה. אני לא חושב שאי פעם אני יחווה דבר כזה ושמעו קטע אפילו לא גמרתי.

איך אפשר להנות בלי לגמור?

הייתי בצבא באותה התקופה והכרנו דרך הכלוב, היא מבוגרת ממני ב - 20 שנה לפחות - לא שאלתי כי זה לא מנומס.

הסיכום היה שרק נדבר כי היה לי מאוד קשה באותה תקופה והיא לא רצתה שום קשר מעבר לדיבור. זה היה בדיוק כשהבנתי שזה מה שאני אוהב וכניראה שזה לא עובר, סוג של השלמה עם המצב הנוכחי.

הסכמתי וככה הגעתי לפגישה.

כשראיתי אותה ממש לא ציפיתי לראות דמות כמותה, בדמיון זה תמיד היה מישהי גבוהה, קצת שחומה, עם רגליים ארוכות וחטובות על עקבים בגודל של מגדל אייפל.

היא הייתה יחסית קטנה חמודה, בהירה ועקבים צבעוניים. לא אשכח את העקבים האלה בחיים.

דיברנו ודיברנו ודיברנו. בעיקר על איך קיבלתי את זה בתור ילד ועל החוויות הראשונות שלי.

ואז קצת על הצבא, פוליטקה, שמאל וימין ועוד המון נושאים.

בשנייה אחת השתררה דממה בחדר אחרי צחוק קטן, והגיע הרגע שממש לא ציפיתי לו. מילה שבחיים לא אשכח איך היא נאמרה: "תתפשט".

באמת שלא הבנתי מאיפה זה הגיע לא היו סימנים מקדימים, לא חשבתי ככה שהגעתי ובטח שלא במהלך השיחה, לא כיוונתי לשם ותאמת קצת שכחתי מזה, טוב זה קצת שקר הגנבתי מידי פעם מבט לכפות הרגליים שלה.

נשמעתי להוראות, התפשטתי ונשארתי עם תחתונים, היא נשארה לשבת על הכיסא רגל על רגל ושאלה "אתה מתבייש? זה בסדר שלא תוריד את הכל" השבתי לה שחשבתי שהיא לא רוצה והסמקתי.

אחרי שגם התחתונים ירדו היא הצביע למטה. ירדתי על הברכיים מולה, והיא אמרה "יותר למטה" התכופפתי עד שהפה שלי היה מילימטר מהרגל שלה. לא אשכח את הריח הזה של רגליים שהלכו בהם כל היום. רגליים אמיתיות.

היא שאלה "אתה רוצה לנשק אותם?" לא יכולתי לענות מרוב התרגשות ופשוט עשיתי כן עם הראש.

"אז תוריד לי את הנעליים" ובזהירות שלא להכאיב לה או לגרום לה להתחרט הורדתי את העקביים הצבעוניים.

"תנשק אותם עכשיו" בכזה רוך היא אמרה את זה וואו.

***

אני בעבודה עכשיו וכשאני נזכר בזה פשוט עומד לי בצורה שאו שהמכנס שלי יקרע או שהזין שלי ישבר מי מהם שיהיה יותר חזק.

אין ברירה אלא להמשיך לכתוב בבית בערב.

***

מחשבה קטנה - מקווה שאני לא עושה עוול לסיפור הזה. החשש הגדול ביותר שלי לפגוע בחוויה כל כך משמעותית מבחינתי בגלל שאני לא יודע לכתוב.

אבל איפה היינו היום אם היינו נותנים לחששות לעמוד בדרכנו?

כשהראש והמציאות נפגשים.

היינו בטיול כמה חברים ושם נפגשנו, היא הייתה 1.80 עם השיער החום הבהיר ועיני התכלת, הגוף שלה היה מיוחד סקסי רזה וגבוהה אומנם שדיה היו מעט קטנים לטעמי אבל רגליה הארוכות וגוון עורה השחום פיצו על כך.

עינינו נפגשו לא מעט במהלך הטיול ולא מעט נפגשו כשעיני היו בדרך למעלה משהייה ארוכה על רגליה, כמה יפות, ארוכות, לא רזות ולא שמנות מידה 39 בדיוק כמו שרגל צריכה להיות בחיי לא ראיתי רגליים כאלה ומי כמוני שעיניה נדבקות לכל רגל שעוברת ברחוב.

הייתי מעט מבולבל בכל פעם שדיברנו זרקנו מילים אחד לשניה בוקר טוב, שלום, להתראות, כאילו אנחנו מכירים אך מתביישים בכך.

וכמובן שרק לי יכול לקרות צירוף מקרים כל כך מקסים והזוי בו זמנית. ללכת בחדר אוכל להסתכל אחורה לחבר שלי שקורא לי והופ! המגש שלה באוויר ונוחת על חצאית הטניס הלבנה שלה. אני נהיה אדום יותר מהעגבניה שטינפה את החצאית שלה מביא מפיות נייר ומנסה לעזור אבל היא בעצבים צועקת "עשיתי מספיק ידביל" והולכת לשירותים..

אני בניסיון תמים לפצות על טיפשותי נכנס לשירותים אחריה. והיא כמובן עצבנית קצת יותר. מבקש סליחה ומתנצל כשהיא דוחפת אותי לתא השירותים סוגרת את המנעול בעצבים מורידה את מושב האסלה וכיסוי הפלסטיק ומתיישבת.

"תבקש סליחה, תראה איך אני נראת! נראה לך שיש לי כוח לנקות את זה עכשיו למה אתה לא מסתכל??"

ואני בעיני העגל שלי " מצטער באמת שלא התכוונתי" "ככה לא מתנצלים. רד על הברכיים ותתחנן שאסלח אם לא כולם ישמעו שנכנסת לשירותים אחרי" ואני "לא באמת נו..." מנסה להסתיר את התרגשותי מהדבר, "באמת שלא צחקתי על הברכיים עכשיו" ואני בראש מורכן יורד על הברכיים "מצטער אנה באמת שלא התווכנתי" "יותר נמוך" ואני עונה בבושה "נו אנה די באמת שלא הייתה לי כוונה רעה למה זה טוב עכשיו?" "כניראה שאתה לא מבין עברית, תרד עכשיו יותר נמוך ובגלל שאתה עונה תנשק גם את הרגל שלי ותנקה את כל הבלגן שעשית" ואני מוריד את הראש מתקרב לרגל שלה עד לטווח נשיקה " בבקשה אל תגרמי לי לעשות את זה" "כשאני אומרת משהו אתה עושה אותו עכשיו תלקק קדימה..." ואני מתחיל ללקק לה את הרגל.

מוצא את עצמי בשירותי הנשים המטונפים על ברכי מלקק לאנה את הרגל, יורד לכף הרגל המטונפת ומוצץ את האצבעות אחת אחת כפי שהורתה, ואז עובר לרגל השניה וגם אותה מתחיל בנשיקות עדינות ואז קצת מלקק ומוצץ את האצבעות אחת אחת "תלקק כמו שצריך חמוד, יש לי יום שלם ללכת ואני לא רוצה להיות מטונפת, כן גם בין האצבעות".

כשאמרה לי לסיים התרוממתי נתנה לי נשיקה קמה והלכה ואני נשארתי על הרצפה המום, חרמן, מושפל ומת מבושה...

המקרה אמיתי עד לחלק שבו ירדתי על הברכיים. במציאות בשלב זה פשוט יצאתי מתא השירותים והלכתי ואני מצטער על זה עד היום...

תאמת לא חשבתי לעצמי שאי פעם אפתח בלוג. אבל זה נהיה כבד מדי ומעיק מדי וצריך להשתחרר איפה שהוא.

אז איפה הכל התחיל אני לא יודע אני יודע איפה אני נמצא. אני נמצא במקום שיש הכל אבל אין כלום, קשה להיות שלם...

זה תמיד ניגודים. אהבה מול תשוקה, אתגר מול כיף, ההווה מול העתיד.. למוח שלי כבר נמאס מכל זה הוא רוצה להשתחרר במקום היחידי בו הוא היה משוחרר אבל איבדתי אותו...

כמו שאמרתי אם מתסכלים מהצד יש הכל.

אבל בפנים הכל שבור...