תמיד רציתי להיות אחד שכותב,
זה נראה מעניין, משחרר כאילו אחרי שתכתוב הכל יהיה בסדר.
אבל יש בעיה - אני לא יודע איך.
תמיד ניסיתי אבל אף פעם לא הייתי טוב בזה אז כמו שאני יודע לעשות אני מתרחק מדברים שאני לא טוב בהם. ככה אני טוב בכל מה שאני עושה - שיטה לא מושלמת אבל יש בה יתרונות.
***
הפעם האמיתית הראשונה הייתה מדהימה. אני לא חושב שאי פעם אני יחווה דבר כזה ושמעו קטע אפילו לא גמרתי.
איך אפשר להנות בלי לגמור?
הייתי בצבא באותה התקופה והכרנו דרך הכלוב, היא מבוגרת ממני ב - 20 שנה לפחות - לא שאלתי כי זה לא מנומס.
הסיכום היה שרק נדבר כי היה לי מאוד קשה באותה תקופה והיא לא רצתה שום קשר מעבר לדיבור. זה היה בדיוק כשהבנתי שזה מה שאני אוהב וכניראה שזה לא עובר, סוג של השלמה עם המצב הנוכחי.
הסכמתי וככה הגעתי לפגישה.
כשראיתי אותה ממש לא ציפיתי לראות דמות כמותה, בדמיון זה תמיד היה מישהי גבוהה, קצת שחומה, עם רגליים ארוכות וחטובות על עקבים בגודל של מגדל אייפל.
היא הייתה יחסית קטנה חמודה, בהירה ועקבים צבעוניים. לא אשכח את העקבים האלה בחיים.
דיברנו ודיברנו ודיברנו. בעיקר על איך קיבלתי את זה בתור ילד ועל החוויות הראשונות שלי.
ואז קצת על הצבא, פוליטקה, שמאל וימין ועוד המון נושאים.
בשנייה אחת השתררה דממה בחדר אחרי צחוק קטן, והגיע הרגע שממש לא ציפיתי לו. מילה שבחיים לא אשכח איך היא נאמרה: "תתפשט".
באמת שלא הבנתי מאיפה זה הגיע לא היו סימנים מקדימים, לא חשבתי ככה שהגעתי ובטח שלא במהלך השיחה, לא כיוונתי לשם ותאמת קצת שכחתי מזה, טוב זה קצת שקר הגנבתי מידי פעם מבט לכפות הרגליים שלה.
נשמעתי להוראות, התפשטתי ונשארתי עם תחתונים, היא נשארה לשבת על הכיסא רגל על רגל ושאלה "אתה מתבייש? זה בסדר שלא תוריד את הכל" השבתי לה שחשבתי שהיא לא רוצה והסמקתי.
אחרי שגם התחתונים ירדו היא הצביע למטה. ירדתי על הברכיים מולה, והיא אמרה "יותר למטה" התכופפתי עד שהפה שלי היה מילימטר מהרגל שלה. לא אשכח את הריח הזה של רגליים שהלכו בהם כל היום. רגליים אמיתיות.
היא שאלה "אתה רוצה לנשק אותם?" לא יכולתי לענות מרוב התרגשות ופשוט עשיתי כן עם הראש.
"אז תוריד לי את הנעליים" ובזהירות שלא להכאיב לה או לגרום לה להתחרט הורדתי את העקביים הצבעוניים.
"תנשק אותם עכשיו" בכזה רוך היא אמרה את זה וואו.
***
אני בעבודה עכשיו וכשאני נזכר בזה פשוט עומד לי בצורה שאו שהמכנס שלי יקרע או שהזין שלי ישבר מי מהם שיהיה יותר חזק.
אין ברירה אלא להמשיך לכתוב בבית בערב.
***
מחשבה קטנה - מקווה שאני לא עושה עוול לסיפור הזה. החשש הגדול ביותר שלי לפגוע בחוויה כל כך משמעותית מבחינתי בגלל שאני לא יודע לכתוב.
אבל איפה היינו היום אם היינו נותנים לחששות לעמוד בדרכנו?
