רוצה את זה פשוט...

שיעמם אותו השגרה שנוצרה באי השגרה, להיות קצת פה וקצת שם ולהמשיך הלאה

הוא לא אוהב שגרה והיא? היא אוהבת לזרום איתו. היא מכירה אותו את השריטות שלו ויודעת להכיל אותם

יודעת מתי להפסיק ומתי להציק, איך לאהוב, איך לחבק ואיך לתת את הזמן לבד

אז הם התחילו לחפש ולשאול אי שם בסוף העולם בעיירה קטנה

בעל בית הקפה אמר להם שאפשר להמשיך לעיירה הבאה דרך החוף, "יש משרד של שמורת הטבע האוסטרלית מעבר לפינה תשאלו אותם.."

"בטח שאפשר, רק תרשמו את זמני הגאות והשפל, תקחו מספיק אוכל ומים, ותסעו בזהירות. אה ואל תשכחו להיות על החוף רק שעתיים אחרי ושעתיים לפני השפל!"

הם נסעו לצרכניה המקומית קנו אוכל ומים שיספיקו להם במקרה שהם יתקעו ויצאו לדרך.

שם החופש קיבל הגדרה חדשה אבל ישנה.

חדשה כי הם לא הכירו וישנה כי לזה הבורא למעלה התכוון כשברא את החופש.

יש להם הכל איתם, כל מה שנדרש להתקיים. אוכל, מים, אוהל, עצים למדורה. מה צריך יותר? יש הכל ואין תכנית.

החוף ניהיה רחב יותר ויותר מהגדולים שהם ראו, האוקיינוס האין סופי מימין, משמאל מצוקי גיר ענקיים ולפניהם מאות קילומטרים של רצועת חוף רחבה.

"כמה זמן את רוצה שניהיה פה?" היא ענתה "לתמיד". 

יש תחושות בעולם הזה שקשה לתאר, שניהם לא הצליחו להבין או להכיל את הרגשות שהם הרגישו באותם הימים.

הם הקדימו את החושך במעט ועצרו לעצירת לילה, הקימו מחסה, אוהל ומדורה והחלו להכין את ארוחת הערב.

ואז הם ישבו להם שם. שבעים, מול המדורה שמשקיפה לאין סוף. שומעים רק את הגיצים ורואים את העשן עולה מעלה, שקט כזה מעולם לא שמעו, כן כן שמעו.

הוא הסתכל עליה ועלתה לו בבטן ההרגשה הכי חמה שהרגיש בעולם, והוא למטה התחיל להזדקר לאט לאט עם חיוך.

בלי מילים כלל הם ישבו שם ובלי מילים הוא לקח את ידה הצמיד אותה אליו והתחיל לנשק, בלי הפסקה בתשוקה מלאה

הוא קרע ממנה את התחתונים כמו אריה רעב, והיא הייתה רטובה כמו לביאה שמחכה לאריה הרעב

הוא השעין אותה על הגיפ ונכנס הוא הרגיש אותה כל כך טוב וטהור

זה לא היה הפעם הראשונה שלהם אבל בהחלט שניהם הרגישו דברים שלא הרגישו מעולם מעין חיבור טהור ורחוק מכל מה שהכירו. רחוק מהשפעות האנשים, החברה, הטלויזיה והסמרטפואנים רחוק מכל האנושות רחוק אפילו מהמחשבות של שניהם. חיבור טהור כי זה רק הם אי שם באוסטרליה רק הם ובריאת בראשית.

ואז גם האהבה והתשוקה קיבלו הגדרות חדשות.

הוא גמר כמו שבחיים לא גמר כשהוא מסתכל עליה נצבעת באור הכתום אדום של המדורה.

הם המשיכו לדבר אבל בלי מילים, נכנסו לאוהל החמים והלכו לישון שניהם מול העולם.

בבוקר קרני השמש הראשונות העירו אותם ואת הגלים, ליטפו וחיבקו אותם באהבה

הם שכבו שם רק מביטים בשמש עולה

שם שניהם למדו שלא צריך יותר מאורז, מדורה ואוהל בשביל להיות מאושרים.

פתחתי את המפה וחיפשתי את המקום הרחוק ביותר שאפשר למצוא, וראיתי אי שם אי קטן (במפה).

התחלתי לבדוק והבנתי שחיפשתי את מה שמצאתי.

הודעתי בעבודה ותוך שבוע כבר הייתי על המטוס

הייתי חייב את זה, ככה עם כל הבעיות והצרות הייתי חייב להתחיל מחדש.

ככה אני אוהב לחיות מ - 0 ל - 100 ב 2.5 שניות.

הגעתי לבד, מפוחד ובלי תכנית

כבר כשעברתי את דלתות הזכוכית בבן גוריון התחרטתי שנסעתי לבד

מה אתה סתום? מי נוסע לבד לשנה לחור הזה?

מסתבר שהרבה...

מאז עברתי מיליון דברים וקיבלתי את המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש

את עצמי

הכרנו מזמן ורחוק, שיקרנו אחד לשניה אבל ראינו בעיניים את השקר

ידעתי שאני הראשון ואת ידעת שאת הראשונה, הרי שנינו לא ידענו מה לעשות

שבוע ביחד ונעלמתי

כשכאב לי חזרתי בחזרה, הכרנו רק שבוע והיית שם

וכשהלב חזר לתפקד נעלמתי שוב

כשכאב לי חזרתי בחזרה, הכרנו במשך שנתיים שמתוכם רק שבועיים אבל היית שם

שוב הלב חזר לתפקד

ושוב כאב ושוב הייתי מבולבל, וכמובן אחרי 5 שנים שמתוכם רק 3 שבועות את לא תיהיי שם?

אבל שוב כדרך הטבע הוא חזר לעבוד

ולומדים באוניברסיטה לא? מה שחוזר יותר משלושה פעמים זאת מגמה

ושוב כאב אבל הפעם זה שרף, נפער חור שלא חשבתי שאפשר לרפא

החלטתי שצריך להצטער, שצריך לבקש סליחה. גם רופאה נפגעת.

עברו 7 שנים מה אני קשור? אבל שלחתי הודעה

מצטער על כל מה שגרמתי, מצטער על האכזבות, האשליות, מצטער שלא נתתי הסברים אחרי כל מה שעשית את האחרונה שזה מגיע לה את הרופאה שלי ותאמיני לי שהפעם זה ממקום של טיהור, של רצון לנקות

את החשבת כדייט אני החשבתי כמפגש אחרי שנים של ניתוק בכל זאת 7 שנים שמתוכם 4 שבועות אנחנו מכירים

הובכנו, נסענו, ישבנו, צחקנו, הבנתי שזה דייט, שכחנו מהצרות של שנינו, מצאנו את החלק האחרון של הפאזל כאילו הכל תוכנן

הכל כאילו התנקז לאותו הלילה, כל הצרות שלי, כל הבכי שלך, כל אותם דברים שאני מצטער ואת אומרת שהם חלק מהחיים. כל אותם הדברים שאני מתבייש שעשיתי ואת מסבירה לי שהם עשו אותך מי שאת, ואני מתנצל שוב ושוב ואת עם החיוך שלך מסבירה לי שוב ושוב שאת שמחה שעשיתי אותם, שאת מודה לי.

השפתיים

חום הגוף

השיחה

החלק האחרון בפאזל

ריפאת אותי, לא הרגשתי מעולם שלם כמו באותו הבוקר

לא הרגשתי מעולם שלם כמו היום שאחרי אותו הבוקר רק שכבנו שם דיברנו על העולם מה נכון ומה לא מה אמת ומה שקר היינו ליום אחד צופים מהצד על העולם המוזר הזה כמו מנסים לפענח את כל החידות בכמה שעות

אבל... ריפאת אותי.

למה לעזאזל ריפאת אותי?

אתה מכניס את הראש שלך ולפתע הכל שקט, הכל רגוע, הכל הופך להיות בקצב אחר קצב שאתה לא מכיר

ואי אפשר להתנגד לאותו הקצב מי שמנסה פשוט נפלט החוצה ממנו

הרוגע, הריחוף, השקט, החיבור והדיבור עם עצמך חזרו אלי

והצבעים שיש רק שם, כשזה מרגיע לראות כחול, כתום, אדום, צהוב ועוד כל כך הרבה צבעים שאין להם שם במקום אחד אתה מבין שאתה צריך להמשיך, אתה מבין שזה מקום טוב

אז כניראה שמצאתי לי תחביב חדש שישבור לי איברים בתדירות יותר נמוכה :)

אז ביקשת ושוב ביקשת

ואני בסוף אמרתי כן

אבל לא כן רגיל

כן עם החלטה מראש כי אני יודע שאני חלש מולך

בהתחלה הכל היה רגיל וחשבנו שזה יכול לעבוד ככה שני אנשים שמדברים לא?

אבל אז הדמעות התחילו לזלוג

הם נפלו מעינייך כמו ים שלם שמתנפץ במרכז החזה שלי

אבל הייתי חזק הבטחתי שאני אהיה חזק וקיימתי

חיבקתי אותך כי הייתי חזק

כמו סופה זה הגיע

הכל הגיע ולא יכולתי לזוז

שאלת מה אתה מרגיש?

לא ידעתי לענות

איך מסבירים אהבה, שנאה, כעס, עצב, שמחה, סליחה, רחמים, רצון להעניש, אופטיומיות, פסימיות, התרגשות, רצון לחבק ורצון לחנוק כשהכל ביחד?

אז איך אני מרגיש? אני לא חושב שאפשר לדעת

אני לא נוטה להוציא אותם לעיתים קרובות, אני לא נוטה לדבר עליהם או לשמוע עליהם. רוב הזמן אני פשוט מתעלם מהם...

למדתי מזמן איך לנתק את הראש מכאב, כשאין לך ברירה לפעמים אתה לומד את הדברים הכי שימושיים שיש.

אבל הניתוק הזה לא עובד עכשיו,

אני מוכן לחזור לרגעים הכי קשים שלי, הרגעים שקיללתי בהם את כל העולם, שרציתי לקפוץ מצוק שפשוט לא ידעתי איך אני מתמודד איתם. לחזור אליהם רק לא להרגיש את החור הזה בחזה שלי, זה שורף, כואב, לוחץ אי אפשר להסביר מה קורה לי שם. לא הייתי מודע בכלל שרגשות יכולים לגרום לכאב פיזי, אבל כאב שאי אפשר לנתק.

הגעתי לקורס קצינים אחרי פציעה חמורה בברך, בקושי מדרגות הייתי מצליח לעלות. בלילה השלישי העירו אותנו בהקפצה והתחלנו תרגיל ארוך לתוך הלילה, הסיום שלו היה לסחוב פצוע 10 קילומטר עם מסכת אב"כ. הפילו חצי מהצוערים פצועים והחצי שנשאר היה צריך לסחוב אותם. אני זוכר את התמונה הזאת שאני סוחב את אורן על הגב מסתכל על האורות של הבסיס והולך לכיוון, מנתק בראש את הכאב, הקושי, המחשבות ופשוט מתקדם, מבצע את המשימה.

למה עכשיו אני לא מצליח? לנתק את המחשבות עליך, את המחשבה על העתיד שהיה צריך להיות לנו, על ה4 שנים שנשרפו לי, על כל האהבה שנתתי לך, האמון, שנתתי לך פשוט הכל ואת בתמורה פשוט דרכת על הלב שלי.

מי יודע בכלל איך מתמודדים עם זה?

אני רק רוצה כמה דקות של שקט מהמחשבה והכאב...

***

אשמח אם לא יהיו תגובות טובות, מנחמות או כל סוג אחר

***

מאחל לכולם להרגיש נאהבים כי בתאכלס זה מה שחשוב 

כל פעם אתה מבטיח לעצמך מחדש

וכל פעם זה קורה שוב

מזמן אמרתי לך לא לתת לאף אחד להיכנס

אמרתי לך שהיא תפגע בך

שיכאב לך

שאי אפשר לסמוך עליה

שאי אפשר לסמוך על אף אחד בתאכלס

אבל שוב אתה שוכח

אומרים שהשיכחה היא מתנה וקללה בחבילה אחת

אי אפשר לחיות תמיד בכאב אבל למה לחזור על אותה הטעות כל כך הרבה פעמים

חייב להודות שנמאס לי קצת

נמאס לי ממנה אבל גם נמאס לי להיות בלעדיה

נמאס לי מהשטויות שלה אבל אני גם מתגעגע אליהם

נמאס לי מהחפירות שלה אבל שקט מדי בלי הקול שלה

נמאס לי שצפוץ במיטה הקטנה שלנו אבל אני מרגיש לבד כשאין לי את מי לחבק

נמאס לי מהסקס שלנו כבר אחרי כל כך הרבה אבל אני מתגעגע לגוף שלה

נמאס לי שהיא מכאיבה לי כל פעם אבל אולי זה עדיף במקום לא להרגיש כלום?

ובסוף מגיעות השאלות ששוב מטרידות,

מי אשם? 

מי פגע במי?

מה היה יכול לשנות את המצב?

יצאתי לא בסדר?

פגעתי בה?

הייתי טוב אליה?

זה היה בזבוז זמן?

אז אני לוקח עוד שאכטה בשביל לעשות קצת שקט בראש ולסדר את המחשבות

להרגיע את הגעגוע, הכאב, השאלות

כן פעם אחת בא לי לברוח במקום להתמודד...

מצטער שאני מכולם זה שגרם לך להרגיש ככה.

אני זוכר את כל הפעמים שהיינו ביחד

זוכר את כל השיחות

הנשיקות

החיבוקים

הזיונים 

זוכר את כל הימים שבילינו רק אני ואת בחדר עם הקיר הירוק והמיטה האפורה

זוכר את הלילה ההוא בים היינו רק אנחנו והכוכבים עד שהשמש הצטרפה

המון הייתי נותן בשביל לחזור לאותם רגעים, לקבל את כל האהבה הזאת שעטפה אותי

הייתי חוזר בשביל לתת לעצמי סטירה ואז עוד אחת כמה שצריך עד שהייתי מבין

עד שהייתי מבין כמה היא טובה וכמה היא נעימה

עד שהייתי מבין איך להכיל אותה

הכל התחיל אחרי קורס קצינים, הייתי סג"מ צעיר וקיבלתי להיות מ"מ מבצעית.

כשנכנסתי לתפקיד היו חשובים לי שני דברים לדאוג לחיילים שלי מבחינה אישית ולדאוג למחלקה מבחינה מבצעית, שתי מטרות.

הצבתי לעצמי יעד להיפגש עם המש"ק ת"ש לפחות פעמיים בשבוע כדאי לוודא שאכן הטיפול בחיילים מבוצע, בפועל זה היה קצת שאפתני מדי אבל כן הצלחתי לפחות פעם בשבוע והתפתח מעין קשר יותר עמוק ביני לבינה.

עד שהגיע האימון ריכזתי את כל ביקורי הבית לשבוע אחד, שבוע אחד שאני והיא מסתובבים ברחבי הארץ ועוברים בין בתי החיילים לראות אם קיימים מקרים חריגים.

הקצו לנו רכב מהגדוד ויצאנו לדרך.

היה לה יופי מיוחד, נמוכה קצת עם גוף של סימן שאלה. החזה שלה היה קטן אבל התחת שלה היה מעוצב בצורה הנכונה. הרגליים שלה היו שריריות ושחומות עם לק לבן בצפורניים.

היום הראשון היה ברובו נסיעה יצאנו מרמת הגולן והחלטנו לנסוע דרומה ומשם כל יום להתקדם צפונה, התכנון היה לישון בבית החייל כל ערב.

כל הנסיעה דיברנו, צחקנו ועישנו סיגריות בלי סוף, היה כיף ולא הרגשתי את כבדות הנסיעה למען האמת לא רציתי כל כך שהיא תיגמר.

כשהגענו לבית החייל לקחתי את התיק הקטן שלי וסחבתי את התיק הענק שלה, לא נשארו חדרים לבד והיא התבאסה שהיא תצטרך לישון עם עוד בנות, אמרתי לה שמחר נחשוב על פתרון אחר..

ביום השני קמנו התארגנו והתחלנו לנסוע, היא סיפרה שהיא לא ישנה טוב כל כך והיא גמורה מעייפות, אז התעקשתי שתלך לישון עד שנגיע לבית הראשון. היא הורידה את הסנדלים הצבאיות, השכיבה את הכיסא והניחה את רגליה המדהימות על הדשבורד. אפשר להגיד שזה היה מסוכן יותר מלשחק בפלאפון בזמן נסיעה, לא יכולתי להוריד מהן את העיניים. כל הנסיעה היה מתח מתמיד של לא לעשות תאונה, לא להפסיק להסתכל והחשש שהיא תתפוס אותי בוהה ברגליה כל הזמן הזה.

הערתי אותה שהגענו לבית הראשון ולאחר הביקור ירדנו למטה והתחלנו לנסוע לבית השני.

כשנכנסנו לרכב שמתי לב שמשהו בהתנהגות שלה נהיה קצת שונה כלפי, לא רציתי לשאול כי לא הייתי בטוח אבל היא נהייתה יותר סנובית כלפי והייתה בפלאפון שלה רוב הזמן, היא התלוננה שוב שלא נוח לה ברכב ושאלתי אם יש לי איך לעזור לה. היא אמרה כן אבל אני לא רוצה להפריע בנסיעה ואמרתי לה שתרגיש חופשי ושום דבר לא יפריע לי. 

אז היא התיישבה לרוחב הכיסא והרימה את רגליה ושמה אותן על הזין שלי בזמן הנסיעה. "ככה יותר טוב" עם חיוך אמרה לי. 

לא ידעתי איך להגיב, חשתי מבוכה ענקית ופחדתי שהיא תרגיש את הזין שלי גדל וגדל מתחת לכפות רגליה. סיטואציה שלא חשבתי שאגיע אליה, נסיעה שלמה אני והמש"קית שם ברכב שהיא שמה את רגליה עלי ומשחקת בפלאפון כל הנסיעה כאילו אני לא יותר ממשענת ונהג.

ביום השלישי היא כבר לא שאלה אם אכפת לי פשוט שמה שם את רגליה בתחילת הנסיעה.

בסיום הביקור האחרון ביום השלישי נכנסנו לרכב והיא שמה את רגליה עלי ונאנחה מעין אנחה כזו.

היא התלוננה שכואבות לה כפות הרגלים וביקשה שאעשה לה מסאג', לא יכולתי לבקש דבר טוב מזה יד אחת על ההגה והשניה מעסה את כפות רגליה, ואז לפתע היא אמרה שהיא ראתה אותי ביום הראשון בוהה ברגליה ומאז מרגישה כל יום איך הזין שלי נהיה גדול וקשה מתחת לכפות רגליה. 

נהייתי אדום.

היא אמרה שאין לי מה לדאוג והיא לא תספר לאף אחד מהגדוד וזה אפילו עושה לה את זה, שהיא אוהבת שמתעסקים בכפות הרגלים שלה.

היא הרימה את הרגל קרוב לפרצוף שלי ושאלה מה אני חושב על הרגל שלה. עניתי שהן מדהימות.

היא קירבה אותן יותר ויותר לפה שלי, הריח היה כל כך חזק. יום שלם של הליכה בסנדלים צבאיות.

היא חייכה ושאלה "איך הריח שם?" לא עניתי רק חייכתי במבוכה.

"איך תגיב אם אבקש ממך לנשק אותן?" שוב לא עניתי רק הייתי נבוך.

"תנשק אותן" וקירבה את רגלה לשפתיים שלי. נישקתי אותן נשיקה קטנה ועדינה, היא חייכה וצחקקה, "זה נעים, אני רוצה שתנשק עוד". המשכתי לנשק אותן נשיקות קטנות ועדינות, עד שהיא הרחיקה מעט את הרגל והתחילה להעביר את הבוהן שלה על שפתי ועם הרגל השניה להעביר הלוך וחזור על הזין שלי. טיזינג מחרמן ואכזרי.

ואז אמרה בעדינות "טוב די להתעלל בך, פשוט תעסה לי אותן"

באותו היום החלטנו לישון באוטו, נסענו למקום שאני מכיר בין נתניה להרצליה חנינו על צוק מעל הים, פתחנו את הפק"ל קפה וישבנו קצת בחוץ.

התחלנו לדבר קצת על מה שהיה עם הכפות רגלים, היו לה הרבה שאלות ועניתי על כולן, נראה שהיא התחרמנה מזה, אחרי שקיפלנו את הפק"ל נכנסנו לרכב והמשכנו לדבר שהכיסאות מושכבים ואנחנו לפני שינה.

היא שלחה שוב את כפות הרגלים שלה אלי התחלתי לנשק אותן ולעסות אותן, היא נדלקה יותר והתחילה לגעת בעצמה. התחלתי לנשק ולהתקרב קצת אליה, נישקתי נשיקות עדינות ועליתי למעלה, כף רגל, קרסול, שוק, ברך, ירכיים, התקרבתי יותר ויותר עד שהיא בעצמה משכה אותי אל הכוס הרטוב שלה, התחלתי לרדת לה לנשק, ללק ולמצוץ. אחרי שהיא גמרה פעמיים שכבתי על כיסא שלי והיא התחילה למצוץ לי, מצצה לי קצת רק כדאי להרטיב אותו ואז נכנסתי אליה, עשינו את זה בתוך הרכב, מחוץ לרכב על המחצלת ובתוך סיום על המכסה מנוע.

בשעה 4 בבוקר הלכנו לישון.

קמנו בשעה 6 מאור השמש, ונשארנו לנמנם עוד קצת עד 8.

כשחזרנו לבסיס דיברנו על זה וכמה שהיה קשה, הצבתי לה גבולות שהכל נחמד וכיף אבל אם זה ייפגע בטיפול בחיילים זה ייגמר, הסכמנו ביחד ומאז תיאמנו הרבה שבתות ביחד...