רוצה את זה פשוט...

אני לא נוטה להוציא אותם לעיתים קרובות, אני לא נוטה לדבר עליהם או לשמוע עליהם. רוב הזמן אני פשוט מתעלם מהם...

למדתי מזמן איך לנתק את הראש מכאב, כשאין לך ברירה לפעמים אתה לומד את הדברים הכי שימושיים שיש.

אבל הניתוק הזה לא עובד עכשיו,

אני מוכן לחזור לרגעים הכי קשים שלי, הרגעים שקיללתי בהם את כל העולם, שרציתי לקפוץ מצוק שפשוט לא ידעתי איך אני מתמודד איתם. לחזור אליהם רק לא להרגיש את החור הזה בחזה שלי, זה שורף, כואב, לוחץ אי אפשר להסביר מה קורה לי שם. לא הייתי מודע בכלל שרגשות יכולים לגרום לכאב פיזי, אבל כאב שאי אפשר לנתק.

הגעתי לקורס קצינים אחרי פציעה חמורה בברך, בקושי מדרגות הייתי מצליח לעלות. בלילה השלישי העירו אותנו בהקפצה והתחלנו תרגיל ארוך לתוך הלילה, הסיום שלו היה לסחוב פצוע 10 קילומטר עם מסכת אב"כ. הפילו חצי מהצוערים פצועים והחצי שנשאר היה צריך לסחוב אותם. אני זוכר את התמונה הזאת שאני סוחב את אורן על הגב מסתכל על האורות של הבסיס והולך לכיוון, מנתק בראש את הכאב, הקושי, המחשבות ופשוט מתקדם, מבצע את המשימה.

למה עכשיו אני לא מצליח? לנתק את המחשבות עליך, את המחשבה על העתיד שהיה צריך להיות לנו, על ה4 שנים שנשרפו לי, על כל האהבה שנתתי לך, האמון, שנתתי לך פשוט הכל ואת בתמורה פשוט דרכת על הלב שלי.

מי יודע בכלל איך מתמודדים עם זה?

אני רק רוצה כמה דקות של שקט מהמחשבה והכאב...

***

אשמח אם לא יהיו תגובות טובות, מנחמות או כל סוג אחר

***

מאחל לכולם להרגיש נאהבים כי בתאכלס זה מה שחשוב