שיעמם אותו השגרה שנוצרה באי השגרה, להיות קצת פה וקצת שם ולהמשיך הלאה
הוא לא אוהב שגרה והיא? היא אוהבת לזרום איתו. היא מכירה אותו את השריטות שלו ויודעת להכיל אותם
יודעת מתי להפסיק ומתי להציק, איך לאהוב, איך לחבק ואיך לתת את הזמן לבד
אז הם התחילו לחפש ולשאול אי שם בסוף העולם בעיירה קטנה
בעל בית הקפה אמר להם שאפשר להמשיך לעיירה הבאה דרך החוף, "יש משרד של שמורת הטבע האוסטרלית מעבר לפינה תשאלו אותם.."
"בטח שאפשר, רק תרשמו את זמני הגאות והשפל, תקחו מספיק אוכל ומים, ותסעו בזהירות. אה ואל תשכחו להיות על החוף רק שעתיים אחרי ושעתיים לפני השפל!"
הם נסעו לצרכניה המקומית קנו אוכל ומים שיספיקו להם במקרה שהם יתקעו ויצאו לדרך.
שם החופש קיבל הגדרה חדשה אבל ישנה.
חדשה כי הם לא הכירו וישנה כי לזה הבורא למעלה התכוון כשברא את החופש.
יש להם הכל איתם, כל מה שנדרש להתקיים. אוכל, מים, אוהל, עצים למדורה. מה צריך יותר? יש הכל ואין תכנית.
החוף ניהיה רחב יותר ויותר מהגדולים שהם ראו, האוקיינוס האין סופי מימין, משמאל מצוקי גיר ענקיים ולפניהם מאות קילומטרים של רצועת חוף רחבה.
"כמה זמן את רוצה שניהיה פה?" היא ענתה "לתמיד".
יש תחושות בעולם הזה שקשה לתאר, שניהם לא הצליחו להבין או להכיל את הרגשות שהם הרגישו באותם הימים.
הם הקדימו את החושך במעט ועצרו לעצירת לילה, הקימו מחסה, אוהל ומדורה והחלו להכין את ארוחת הערב.
ואז הם ישבו להם שם. שבעים, מול המדורה שמשקיפה לאין סוף. שומעים רק את הגיצים ורואים את העשן עולה מעלה, שקט כזה מעולם לא שמעו, כן כן שמעו.
הוא הסתכל עליה ועלתה לו בבטן ההרגשה הכי חמה שהרגיש בעולם, והוא למטה התחיל להזדקר לאט לאט עם חיוך.
בלי מילים כלל הם ישבו שם ובלי מילים הוא לקח את ידה הצמיד אותה אליו והתחיל לנשק, בלי הפסקה בתשוקה מלאה
הוא קרע ממנה את התחתונים כמו אריה רעב, והיא הייתה רטובה כמו לביאה שמחכה לאריה הרעב
הוא השעין אותה על הגיפ ונכנס הוא הרגיש אותה כל כך טוב וטהור
זה לא היה הפעם הראשונה שלהם אבל בהחלט שניהם הרגישו דברים שלא הרגישו מעולם מעין חיבור טהור ורחוק מכל מה שהכירו. רחוק מהשפעות האנשים, החברה, הטלויזיה והסמרטפואנים רחוק מכל האנושות רחוק אפילו מהמחשבות של שניהם. חיבור טהור כי זה רק הם אי שם באוסטרליה רק הם ובריאת בראשית.
ואז גם האהבה והתשוקה קיבלו הגדרות חדשות.
הוא גמר כמו שבחיים לא גמר כשהוא מסתכל עליה נצבעת באור הכתום אדום של המדורה.
הם המשיכו לדבר אבל בלי מילים, נכנסו לאוהל החמים והלכו לישון שניהם מול העולם.
בבוקר קרני השמש הראשונות העירו אותם ואת הגלים, ליטפו וחיבקו אותם באהבה
הם שכבו שם רק מביטים בשמש עולה
שם שניהם למדו שלא צריך יותר מאורז, מדורה ואוהל בשביל להיות מאושרים.