אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

רוצה את זה פשוט...

צריך לפרוק את המטען איפה שהוא לא?
לפני 7 שנים. 5 ביוני 2017 בשעה 14:52

אני לא אחד שנשבר, ככה לימדו אותי.

***

אומנם אני צעיר אבל חוויתי הרבה, הרגשתי הרבה והכי חשוב הייתי מודע לכל אותם רגעים.

מצד אחד, הרגשתי את כל אותן חוויות

מצד שני, מצאתי את עצמי בורח מהגוף הפיזי ומסתכל על כל אותם סיטואציות מהצד.

זו תמיד הייתה הרגשה מוזרה אבל היא עזרה לי להתמודד הרבה פעמים.

***

הפעם היחידה שהייתי קרוב לשבירה הייתה לפני 7 שנים.

התקופה הזאת לימדה אותי כמה שיעורים חשובים לחיים אבל גם השאירה את הצלקת שלה.

חצי שנה של מחשבות, של אני עם עצמי. ככה זה שאתה לא יכול לעשות כלום.

ככה זה שאתה נפצע בתאונה.

תמיד חשבתי שזה יהיה כמו בסרטים או בסיפורים שכל החברים יבואו לבית חולים, יהיו איתי כל הזמן, יעזרו לי לעבור את אותה התקופה הקשה.

הייתי באמת מוקף חברים מהבוקר עד הערב אז למה שלא עכשיו? למה שאני לא אהיה ברגעים הקשים מוקף בחברים?

אז הם באמת הגיעו. בחודש הראשון, אחרי זה קצת פחות עד שבחודש השלישי בקושי שמעתי מהם.

הכי שמחתי שהאקסית שלי הגיעה. שמחתי שהיא שמה את הריבים שלנו בצד, את זה שהיא שנאה אותי שנפרדתי ממנה. היא סיפרה לי כמה היא פחדה ששמעת שעברתי תאונה, שבאותו הרגע לקחה מונית ולא עצרה מהבכי עד שראתה אותי. שלא עניין אותה הפאדיחה לראות את המשפחה שלי, או החברים שהיא פשוט דאגה לי.

בשבוע הראשון היא באמת הייתה שם בשבילי, היו אפילו כמה חוויות מאוד סקסיות מהבית חולים. אחרי שבועיים כבר ראיתי עליה סימנים שזה לא מרגיש לה אותו הדבר ובשבוע השלישי כבר היא התקשרה ב22:00 היא יצאה עם חברים, חשבתי שקרה משהו אבל היא פשוט התקשרה להיפרד ממני. יום למחרת כבר היה לה חבר אחר. 

לא האשמתי אותה יותר מדי מי רוצה להיות עם נכה? היא הייתה צריכה לטפל בי כל הזמן הזה. לעזור לי להגיע ממקום למקום, לשכב במיטה, לאכול, לישון, להתקלח כלום לא יכולתי לעשות בהתחלה.

הזמן עבר... עוד ניתוח ועוד ניתוח ולאט לאט השתקמתי, חצי שנה עד שעמדתי שוב על הרגלים ושנה עד שחזרתי למצב רגיל.

עם כל הצלקות שנשארו היו גם דברים חיוביים באותה התקופה.

הבנתי שהמשפחה זה מעל הכל. שהיחידים שיהיו שם תמיד בשבילך אלו המשפחה שלך. למדתי שאני חזק יותר משחשבתי, שהכל באמת בראש שלנו, שאני לא צריך אף אחד בשביל לעשות דברים לא משנה כמה אני מוגבל והדבר הכי חשוב שכל דבר מתחיל ונגמר בכמה אנחנו נחושים לעשות אותו.

***

מעולם לא דיברתי על זה עם אף אחד. כמובן שהזכרתי את העובדה שנפצעתי אבל מעולם לא את החוויות שעברתי בזמן הפציעה.

לימדו אותי שאסור להתלונן. 

הבלוג הזה נותן לי את האפשרות להוציא את הדברים בדרך שלי, בלי להזדהות ויותר חשוב בלי להתבכיין. לא חשוב לי מי יקרא אותו, לא אכפת לי כל כך מי יקרא אותו העיקר זה להוציא, סוג של פסיכולוג פרטי, זמין וזול. לא חשבתי מעולם שזה יקרה ע"י כתיבה אבל זה עוזר - ממליץ למי שלא ניסה.

***

ועכשיו זה קרה שוב. שוב תאונה, שוב ניתוח, אני שוב באותו המצב בערך, פצוע אבל לתקופה קצרה יותר.

אין לי ציפיות מאף אחד אז זה הרבה יותר פשוט.

אני גם מרגיש על עצמי שהשתניתי שאני מגיב לדברים מסוימים בצורה כל כך שונה. אני רואה את זה על עצמי ואוהב את מה שאני רואה. אני מרגיש חזק, עצמאי ונחוש יותר מתמיד ואני בכלל לא יכול לדרוך על הרגלים.

אני אופטימי ויודע שהכל יהיה בסדר ועכשיו במבט לאחור שמח על כל אותן החוויות גם אלו שכאבו, גם אלו שגרמו לי לא לסמוך על אף אחד על כל חוויה כזאת אני שמח ולראשונה מרגיש גם שלם איתן. אני יודע שבזכותן אני מי שאני.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י