יצא לי לחשוב על זה הרבה לאחרונה, על מה עדיף, לחוד או יחדיו.
אני טיפוס שאוהב שקט, אוהב את הלבד שלי, את האפשרות לשחק או לישון, לשתות או לאכול, לשיר שירים, לצרוח.. או לשתוק למשך שעות.
אני אוהב את העצמאות שלי, את חוסר החולשה הזו שנקראת אהבה. את העובדה שאני כבר לא תלותי במישהי, או מחכה לה בקור רוח וציפייה.
אני בטוח עם עצמי שככה אני פחות אפגע. זה פחות מתכון אחד גדול של כאב ואכזבה, של חרדות ולילות חסרות שינה.
מנגד, יש לפעמים את התחושה.. כשאני מסתכל על מישהי שמוצאת חן בעיניי ומיד עולה התהייה.. "מה יקרה אם אנסה לדבר איתה, אם זה יעבור בהצלחה.".
מה יקרה אם אהיה עם מישהי, האם זה באמת יהיה כזה נורא? או שאולי אני פשוט עם פחדים מהעבר, עם שלשלאות גדולות שמחזיקות אותי מקובע לנקודה קטנה ברצפה.
מה יקרה, אם יתנפצו החומות ואתחיל ללכת עם ראש מורם ופחדים קבורים באדמה..
