בא לי הרבה דברים.
בא לי לרכב על אופניים על הטיילת על יד החוף, כשהרוח בפני והשמיים הכחולים משקיפים על הים.
בא לי לרקוד במועדון לצלילי המטאל הצועקים לתוך אוזניי וחודרים את חדרי הלב ולהרגיש בלתי מנוצח.
בא לי ללכת לטייל אבל טיול ארוך כזה בלי אף אחד, רק תרמיל על הגב ושק שינה מחובר אליו. טיול כזה שימשך שבוע, שבועיים, חודש... או יומיים שירגישו נצח כשכל המחשבות שרצות במוחי יגרמו לי לתחושת ריקנות כזו, זו שאתה לא יכול להסביר לאף אחד, זו שתגרום לך לרצות לקפוץ מצוק אבל.. אתה באיזשהו יער, לבד. יער שיורד בו הרבה גשם, גשם כזה שלא מפסיק אפילו לשניה. גשם שגורם לסדק קטן בנשמה... והוא גדל.
בא לי ללכת באמצע הלילה עם עוד איזה חבר ולהסתכל על הכוכבים, במקום חשוך בו לא רואים את אורות הערים עד שאפשר לראות את שביל החלב. מקום בו אוכל לפרוק את כל שיושב עליי.
בא לי את כל אלו ובא לי כל כך להרגיש שלם ורגוע, ושלו...
אבל כרגע מה שאני הכי רוצה בו להסתפק הוא בך קשורה למיטה עם מג'יק וונד בין רגלייך, צמוד לכוס הורוד, החלק והנפוח שלך בזמן שאני משחק לי במחשב.