אני כותבת את המילים האלה במחשבה על הדרך שעשיתי; מאיפה באתי והיכן אני נמצאת. אני לא מתיימרת לדעת הכל, אני מבינה שזה ממש לא המצב לא בנושא הזה ולא לגבי החיים בכלל. עם זאת, אני כותבת מניסיון, תובנה, אינטואיציה חזקה שהוטמעה בי, והבנה של העבדות שלי. לפני כשנה וחצי הכרתי את המלך. הוא ביקש ממני לספר לו על החלומות שלי, על הפחדים שלי, ועל החיים בכלל.
תמיד ציפו ממני להיות אישה- ילדה חזקה, עצמאית ולמרות שנהגתי ככזאת בטבעיות בחיי היום יום הרגשתי שיש חלק בתוכי שחיכה לחינוך, ולאילוף. מישהו שיצליח להתמודד עם סוסת הפרא שחיה בתוכי ומסרבת לשבת בשקט.
המלך לקח אותי תחת כנפו והתחיל לאלף ולחנך אותי ללא ידיעתי. לא היה לי מושג. וכשהתעוררתי זה כבר היה אחרי שהלכתי כמה צעדים משמעותיים שגרמו לי להבין שנכנעתי. כבר הייתי שלו. בצורה הכי כנה שיכולה להיות.
מבחינתי זה המפתח לחינוך טוב. אני הייתי תינוקת. לא ידעתי כלום ושום דבר. האפסות שלי אפילו לא הייתה מובנת לי. היה לי מזל גדול שלמלך יש כלכך הרבה ניסיון והוא טוב לב. הוא הדריך אותי בסבלנות אין קץ. הוא ידע איך להתמודד עם חוסר הניסיון שלי ועם סוסת הפרא ששכנה בתוכי.
הוא לימד אותי שסוסת הפרא תיכנע מרצוני ולא מרצונו. מה שיקבע את ההתפתחות שלי ואת היכולת שלי להתקדם הוא הרצון הפנימי שלי. והאמון שאני נותנת בו.
העבדות שלי היא מתנה בצורה הטהורה ביותר. הרצון של עבד אמיתי הוא לשרת ולציית למלך. התפקיד של המלך הוא להראות לה את הדרך בה היא צריכה ללכת כדי להצליח במטרה - לשרת, לשמח, לציית.
אני חייבת לומר שלפעמים הפיזיות מגיעה למקומות שהמילים כבר לא יכולות להגיע. לאחרונה המלך הסכים להשאיר עלי מעט סימנים, הוא השתמש בחגורה ובמקל. וזה עזר לי. אני לא צריכה מקל או קולר כדי לדעת את מקומי, אבל הכלים האלה עוזרים לי, הם מזכירים לי את האפסות שלי ללא המלך, את אי הקיום שלי. את הריק.
סוסת הפרא עדיין תצא לפעמים, אני מוכנה לזה אבל אני יודעת שהוא יחזיר אותה למקומה, בדרכו, בשקט ובאפס רחמים.
אין גאה ממני שאני עונדת את הקולר שלי. אני גאה להיות שלו, להיות סאני. אני מודה לו בכל נשימה על הדרך שעשיתי ויודעת שיש עוד דרך לפני.
אני שמחה שזכיתי להיות ילדה של המלך ומקווה שלעולם לא אאכזב אותו.
סאני
