לפני 9 שנים. 20 בפברואר 2016 בשעה 17:42
האמת היא שגם להתפשט פה בין קירות הבלוג שלי על חיי האמיתיים זה משהו שמעולם לא עשיתי ואולי אתחרט בדיוק בעוד חמש דקות.
אבל כרגע הבדידות מכרסמת בי מבפנים... כמו חולדה רעבה.
הפחד הזה מהלבד.
הימים בהם לא אוכל לראות את הילד שלי.
חלוקת הרכוש המשותף שישאר לי ממנו חצי.
השינוי.
הפחד לא למצוא זוגיות חדשה.
הידיעה שהוא ימצא אותה הרבה לפני...
הפחד מלהישאר מתוך פחד.
ולוותר על הסיכוי.
ההורים שלי לימדו אותי להאמין בסיכון יותר מאשר בסיכוי.
וכך אני חיה. כמו פקדון בנקאי בריבית אפסית.
זה גם מה שגרם לי לבגוד ולא לדבר לפני שנים שכבר התחלתי לאבד את האמון והאהבה...
ואז באות המחשבות...
הוא גבר נאה.
הוא אבא טוב.
פעם היה לנו כיף.
הוא אדם טוב ומוסרי.
מי יסבול אותי אם לא הוא...
אני מבולבלת.
אני בודדה.
