אני כותבת כדי לא להיעלם.
כבר כמה שבועות שאני דועכת. יש לי אחלה תירוץ- ביתי מתפורר.
אבל למען האמת זאת לא הסיבה לדעיכה. אני דועכת כי איבדתי את מקומי- כילדה של המלך.
קראתי בספרים על דמויות זוהרות שלאחר אובדן גדול איבדו כל דמיון למראה הזוהר שלהם.
אני לא יודעת להצביע על מה הגורם לדעיכה. איבדתי בטחון. אפילו להסתכל על עצמי במראה קשה לי.
לאדם מהצד זה קשה להבין אך למי שמכיר/ הכיר את סאני זה פשוט וברור- סאני חיה ונושמת בשביל המלך שלה. היא חיה בשביל לשרת, אין לה ייעוד אחר.
ובלי שירות, אין סאני.
אני אוהבת אותך מלך שלי, אני אוהבת את הזכות שניתנה לי לשרת אותך.
אני מנסה לעשות את זה הכי טוב שאפשר. להתמסר אליך טוטאלית ותמיד לשים אותך לפני.
אני מצטערת שבאותו היום שמתי את עצמי לפניך, הקנאה היא האויב הגדול ביותר שלי... ההתמודדות הכי גדולה שלי היא מול הפחד שתהיה מישהי שתשרת אותך טוב יותר.
סליחה