אחרי השקיעה... לפני הזריחה...

האם שירים נגמרים בבית או בפזמון?

ושוב...
כבויה, נבולה וכואבת.
צמאה ומורעבת.
איננה נחשקת
נדמה שבכל מילה- מתרחקת.

ילדה שיושבת לבד בחדרה.
כלכך בודדה, לא אומרת מילה
כבר לא מספרת על מה שעוברת
מופנמת
פוחדת
עדיין אוהבת.

החיים שבחוץ מאירים לה פנים
בפתח דלתה- חיים חדשים.
אך היא איננה שם,
היא מתאבלת.
על מלך שהיה וסגר את הדלת.

מחשבותיה רצות לילדה שהייתה-
שובבה ויפה,
מסורה וכנועה.
עבד שלו
וגם נסיכה.
היא נתנה מעצמה כל מה שיכלה.

הפירורים שבכיסיה לאט לאט נגמרים
חלקם הושארו לאורך השבילים.
אך נדמה שגם אם תמצא אותם
אין דרך חזרה.
היא נחלשת ומיואשת
האש כבר כבתה.

ילדה שהייתה שלו
ואין מי שיילחם עבורה.