המלך לא תמיד יכול לפנות זמן בשבילי. לעיתים קורה שעוברים כמה ימים מבלי שניהלנו דיאלוג כלשהו למעט הלילה טוב והבוקר טוב שאני מקפידה לשלוח והוא לרוב מחזיר.
המסירות שלי מתקיימת ללא תלות לפניותו של המלך. כמו השועל בנסיך הקטן, כך גם אני מחכה למלך, תמיד אחכה לו, אני אוהבת לחכות לו גם שההמתנה כואבת או יותר נכון להגיד שהמחסור ביחס הוא הדבר שכואב יותר מכל.
הדבר הכי מפחיד שקורה ברגעים האלה שאני מחכה הוא שלעיתים אני הולכת לאיבוד. כמו ילדה קטנה שמטיילת עם אביה ביער והוא אומר לה לחכות במקום מסוים עד שהוא יחזור אך היא מחליטה להסתובב, לקטוף פרחים ולהכין לו זר או לדבר עם החיות. כך גם אני לפעמים מאבדת כיוון בטיפשותי. הכוונה שלי יכולה להיות טובה- להכין מנחה למלך וכדומה... אבל לפעמים אני חוטא לעיקר.
שזה קורה, המלך מאיר את תשומת ליבי לשגיאה ואני מרגישה כאלו אני נשרפת בחיים. אני שונאת לשגות. במיוחד ברגעים האלה. ואז אני נזכרת שהיה עדיף שאשב בשקט ואחכה. בלי יצירתיות ובלי טעויות.
יש דבר אחד שמותר לי לעשות ברגעי ההמתנה שלי וזה לטפח ילדה. ללמד מישהי אחרת, לתת לה הזדמנות לחוות את הקסם הזה. אבל זה קשה למצוא מישהי ראויה. מישהי שרוצה ללמוד ולא חושבת שהיא כבר יודעת הכל וראתה הכל. האמת היא שאני גם הייתי במקום הזה. אבל היה לי רצון ללמוד. לקחתי צעדים קטנים וגם שנכשלתי התעקשתי להמשיך. משום כך המלך אומר שתפקידי להיכשל.
יש כלכך הרבה בחורות שטוענות שהן רוצות מלך אבל לרוב מדובר במלל בלבד. כבר במשימה הראשונה הן נסוגות. אין למעלה בלי למטה. אי אפשר למצוא מלך מבלי להתקלף, מבלי לבצע, והדרך כולה מתחילה באמון. זה הבסיס. הידיעה שלא משנה מה זה נשאר ביניכם.
אני לא מחפשת מישהי לסשן חד פעמי. זה לא חסר. אני מחפשת מישהי ללכת איתה דרך - לחוות איתה את מה שאני חוויתי ועוד הרבה יותר.
חג שמח.
