זוכר את הפעם הראשונה שבאתי אליך?
אני זוכרת את התחושה כאלו זה היה אתמול. כבר הכרנו שלושה חודשים אך בעיקר בהתכתבויות... הסבלנות הזו שמאפיינת אותך... השקט שלפני הסערה...
כן, השקט הזה... זה השקט שלפני המפץ. וידעתי שהוא מגיע ושאין דבר שאני יכולה לעשות... רק לחכות ולהסתכל עליו מגיע.
החוסר שליטה שיגע אותי אז באתי ב״כוחות מתוגברים״ ולא ציפית שבכלל יהיה לנו זמן איכות...
פיניתי זמן, אבל מבלי לתת לך הכנה, לא כי רציתי להפתיע. פשוט כי זה כל מה שרציתי... להיות איתך. אבל פחדתי כלכך... וכל דבר שעשיתי קיבל בדיוק את התגובה ההפוכה מזו שציפיתי לה... מזו שמאפיינת כל גבר אחר שהכרתי בחיי.
ככל שהמשכתי להתנענע הרגשתי את החבל הארוך מתפתל סביבי.
ואז ידעתי כמו שאתה כבר ידעת הרבה קודם שאני לכודה.
אני זוכרת שחזרת לתל אביב להלוויה של חברה שלך... ואני רק הבנתי עד כמה אני עדיין לא חלק מהחיים שלך.
דיברנו בטלפון ונתת לי דימוי שעד היום אני משתמשת בו...
על התמונות ענק שמציירים על קנבס של כמה מטרים... יש יותר מדמות אחת בתמונה אמרת לי... ולא תמיד הדמות הכי גדולה היא הכי מעניינת או הכי יפה...
יש דמויות ברקע והם חלק לא פחות חשוב מהסיפור... לפעמים יש דמות ברקע שבעצם כל הסיפור סובב אותה ואין כמעט איש אשר יודע...
הכל עניין של פרספקטיבה הסברת לי ועל איפה את בוחרת להסתכל.
