לאחרונה קשה לי לכתוב פה. זה הבלוג של סאני... סאני של המלך... ולמרות שהיא ואני אחד הבלוג הזה מונע ממני התפתחות.
מצד שני אני קשורה אליו. הכתיבה של הדרך שעברתי כסאני מהווים אסמכתא לכל מה שמתחולל בתוכי. ההתפתחות שלי למשהו שכנראה יהיה אחר היא בלתי נמנעת, ובכל זאת היא מרגישה קצת בוגדנית. וברור שאין כאן בגידה בעצמי או במישהו אחר. אבל קשה לי. חלק ממני רוצה להתאבן. המלך מעולם לא קשר אותי אבל כל חלק בי היה קשור אליו ועכשיו שאני מחברת את החלקים לעצמי קורים תהליכים חדשים. ואני מפחדת לתאר אותם, לפחות כרגע, ובמיוחד אני מפחדת לגלות שהייתי תמימה... שגם אם אתיר את כולם וארגיש את עצמי חופשיה... אגלה שכלום לא השתנה... שזה כמו לולאת אינסוף.
ושבסוף אני אגלה שזאת הייתה עבודה סיזיפית.
המח האנושי מונע מהתניות וכימיה ולא רק מכח השכל הישר. ממש לא. היכולת שלנו לנתק את עצמו רגשית עוזרת לפעול באופן רציונלי. ללא ספק. והשתפרתי בזה פלאים... אבל לא במה שנוגע אליו.
ויש בזה משהו קצת ממית. משהו שמונע ממני לרגש. זה כמו מסכה כזו או משקפי שמש... אי אפשר להסתכל בעיניים של האדם שעונד אותם. ובלי עיניים אין נשמה... ובמה מתאהבים? רק בנשמה!
אמשיך לקלף ולהתיר קשרים... בתקווה שאמצא את האבדה. את הנשמה שלי לפני שהפכתי להיות סאני.