זוכרים את הפרק הראשון בסקס והעיר שקנדיס בושנל מספרת לנו על הבחורה שזה עתה הגיעה מלונדון ויוצאת על איזה עו״ד תותח שלוקח אותה לכמה דייטים לפי הספר ובדייט הרביעי לוקח אותה לסיור בתים שנותן לה להרגיש שעוד שניה הם עוברים לגור יחד. אח״כ הוא נעלם לכמה ימים וכשהיא מתקשרת לבדוק אם הכל בסדר הוא אומר לה שהוא היה עסוק בעבודה ושההורים שלו הגיעו העירה וישנים אצלו ולא היה לו זמן לדבר אבל שאולי בשישי יזמין אותה לארוחה עם הוריו... היא מרגישה נהדר לעוד כמה רגעים אבל כשמגיע יום שישי היא מבינה שזה נגמר- ממנו לא תשמע יותר.
מה לא בסדר בה?
כלום. רק התמימות. היא יפהפיה בריטית אמיתית ומוצלחת לכל הדעות היא פשוט נפלה בידיו של בחור חסר נשמה שכבר רגיל להשיג הכל עם המשחק הידוע שלו ומחפש מישהי שתבעט לו היטב בביצים.
אז מתי תל אביב נהייתה כמו NYC ? כנראה מתישהו בזמןשהייתי נשואה.
והאמת- כולנו כאלה. כל אחד בתורו מרים לעצמו כדי להרגיש בעל ערך.
ממלאים את החורים בנשמה שלנו בפסט פוד.
חיבורים שטחיים עם דמויות פיקטיביות שנבנו על מנת להציג מצג שווא ברשתות החברתיות ובעולם הדייטים על מנת להרגיש טוב לדקה וחצי.
קשה להיות לבד. כל אחד בתורו מלקק פצעים ותר אחר יחסים בעלי משמעות.
חיבור אמיתי עם נשמה ולא סימונים של איקס ווי או ימינה שמאלה שנקבע לפי חיצוניותו של אדם או קורות חייו המרשימים.
וקל ליפול למקומות של - אם היא הייתה סופר מודל ביץ ולא רצתה אותי או אם הוא קורפרט לוייר הורס ולא רצה אותי אז כנראה שהיא/הוא שווים יותר וגם את הנכס הזה ארצה לנחס לעצמי.
אז כן אני יודעת שחלק מהתגובות פה יהיו בסגנון- תשחררי, תלמדי לאהוב את עצמך ושלא ניתן לכפות על העולם רצונות... קסמים קורים מעצמם וכו וכו׳
אבל קל לתת עצות.
ליישם זה כבר סיפור אחר.
