אני לא יודעת אם שמת לב אבל ישבתי בדיוק באותו המקום.
רק שהפעם לא באת לצד שלי של הבר וגם מי שהייתה לידי לא קראה לך במבטה אלא לגמרי ההפך.
בין אז להיום סאני נולדה, חיה וגוססת. כן מלך, לאחרונה אני מלווה את נשימותיה האחרונות ונאבקת על חיי בלעדיה. וזה קשה כי אני לפעמים רוצה למות.
אתמול הרגשתי שהיא ממש נחלשה הרי היא הפצירה בי בקולה הדק: ״בבקשה, לכי תגידי לו שלום. תשפילי את מבטך ותאמרי לו שלום״.
אבל אני סתמתי את פיה והשבתי לה שאם הוא רוצה להגיד לה שלום הוא יכול לגשת אליה.
וכך ידעתי שאני חזרתי במלוא הדרי ונגעלתי מעצמי עמוקות.
אני מתגעגעת לימים שהיו- אליך, לסאני לתחושת השייכות.
אך לא, איני רוצה לחזור. אין לי כוחות לשרת ולהיות אימא ועצמאית. ומשום שהילד שלי חשוב לי יותר מהחיים עצמם אני מוותרת על הזכות לשרת אותך בלב שלם, אך מיוסר.
אני מאמינה שמי שקורא את השורות האלה לא מבין אותי. איך-איך היא יכולה אחרי כל מה שעברה לרצות עוד.
התשובה הכי טובה שאוכל לתת היא שאיך אפשר שלא?
אני מקווה שאתה לא כועס על סאני. זאת לא היא, זו אני. תכעס עלי.
היא מבקשת סליחה.
לילה טוב מלך
