בחודשים האחרונים התוודיתי לעובדה המרה שארצנו אינה שופעת באנשי מלוכה.
זה לא שהעובדה הזו לא הייתה ידועה לי בעבר, אבל כעת שאני והמלך לא יכולים להיות יחד הדבר החל לגרום לי אי נחת כלשהו.
מסתובבת לי בבר נחשב בעיר, מתבוננת ימינה ושמאלה ואני מרגישה את עצמי מתמלאת בבוז ממראה עיני וחוזרת לכיסא שלי ליד החברה שלי עם מבט מאוכזב. לא מאוכזב יתר על המידה, שכן צפיתי תקופה די ארוכה שבה היחס הכי גדול שמישהו יכול לקבל ממני היא הרמת גבה.
״אין דם כחול בעירנו״ אני לוחשת לה ולפתע נכנס המלך... כהרגלו לבוש בבגדיו המלכותיים... ונוכחותו רק מבהירה את מילותיי...
וגם את בדידותי שכן האוניה הזו כבר נסעה מזמן ואיני מתכוונת לעלות עליה יותר.
אם זאת, אין בכוונתי להתפשר ולהיכנע. ובכל מקרה אין אדם שעושה לי את זה למעט אולי אחד שעבר אורח בזמן הלא נכון...
הוא היה גנטלמן, חתיך, מתוחכם ובינלאומי... גבוה ובהיר כפי שאני אוהבת. וכמובן שאת בדיקתי הראשונה (שיניים יפות ובריאות) הוא עבר בהצלחה... אבל התזמון היה גרוע ולא אבכה על חלב שנשפך.
אין על בדידותן של מלכות ונסיכות...
אנו יכולות למצוא את עצמנו מחכות לנצח.
אבל לפחות היום אני יודעת שאם אין לי מלך אז עדיף לי להיות לבד.
