את חסרה.
כן אני מודה, חסרה לי התחושה.
כשאמרת סאני מתה לא הבנתי שאין זה אומר שהיא נעלמת לחלוטין. רק שהיא הפסיקה לחיות. הדקויות פה חשובות שכן היא נמצאת בתוכי מתה.
ככל שעובר הזמן אני מתנהגת בצורה שיותר מזכירה את איך שהייתי לפני שהכרנו.
האמת היא שסאני תמיד הייתה שם ותמיד תהיה אבל אין אף אחד שיודע להוציא אותה ממני חוץ ממך. והיום אני מבינה שכל חיי איחלתי לבנאדם הזה שיגרום לי להיות מסוגלת להוציא אותה.
כל הגברים שהכרתי בחיי הביאו אותי למצב שבו הייתי צריכה לעשות הצגה/ מניפולציה על מנת שהם לא ירגישו מאוימים. הייתי צריכה להקטין את עצמי כדי שהם ירגישו טוב. המשחק הזה מעולם לא בא לי בקלות והוא בטח שלא גרם לי להתאהב. איך אפשר להתאהב במישהו שאת יודעת שכשאת בשיא תפארתך הוא מרגיש פחות גדול?
אמנם יש הבדל בין התאהבות להערצה... ואני לא תמיד בטוחה שהמילה הנכונה בינינו היא התאהבות. הסיבה היא שהיום אני יודעת שקיבלתי ממך רק חלקים שבחרת לחשוף וגם אם ראיתי הרבה יותר אתה לא היית 100% עצמך. הסתרת חולשות ופחדים ולא נתת לי להיות שותפה למה שהיה גורם לי (לדעתך) לראות אותך כחלש.
וצדקת. אני אדם עם מעט סבלנות לחולשות. במשחק השח של החיים אני נותנת משמעות גדולה לחשיבה אסטרטגית ואתה תמיד ידעת לצפות אותי כמה צעדים קדימה.
הסבלנות והקור רוח שלך הם הקסם הכי גדול שלך בעיני. עד היום... אני משתהה מכוחות הנפש והיכולת להבדיל בין רגעי חולשה לבין רצון אמיתי... ומעריכה את העובדה שלימדת אותי שעל מנת לקבל יחס שהוא מעבר לנימוס ההכרחי צריך להיות ראויים.
Good enough מעולם לא סיפק אותך ואני הבנתי עד כמה כל מעשה יכול להיראות שונה לחלוטין שמושקעת בו מחשבה.
ההבדל ביני לבין הכלל הוא שהגוד אינף שלי הוא מעולה. שאני נכנסת לטורבו מוד אני יכולה לעשות יום עבודה בשעה. אבל אתה ראית זאת תמיד וידעת לדרוש יותר. מעולם לא הסתפקת ותמיד דחפת אותי למצויינות יתרה.
בפעם הראשונה בחיים שלי הבנתי שההבדל (בשבילי) בין 85 ל 100 הוא עולם שלם. דרך שמעולם לא עשיתי כיוון שתמיד הסתפקתי ב-85 שקיבלתי מבלי להתאמץ. לפעמים גם יותר :)
ואז לימדת אותי שהדרך ל-100 נטולה בוויתורים ומאמץ אדיר אבל שהסיפוק שמתקבל לא דומה לשום דבר. ושאפשר לעשות את אותו הדבר מיליון פעמים אבל שזה כל פעם יהיה מעניין ומאתגר מחדש אם המטרה היא להצטיין.
אני יודעת שדבר אחד נכשלתי בו ועל זה קשה לי לסלוח לעצמי.
מצד שני קשה לכעוס על עצמך שאינך יודע מה היה קורה אם היית מצליח.
אני יודעת שנכשלתי ושלכן הרכבת עצרה ושנינו נאלצנו לרדת.
אני גם מבינה היום שאתה היית שמח להמשיך אם זה היה אחרת.
אבל כנראה שלכל אחד יש את תקרת הזכוכית שלו. ואולי גם לך... כי בזה לא הצלחת לשנות את הדנא שלי.
למדתי שבחיים האלה כדי להתגבר צריך לעשות אחד מ-2: להתעמת ישירות או להסתגל. אבל במקרה הזה העימותים לא עזרו ואני לא מצליחה להסתגל, לא באמת.
ואני תוהה... זה הסוף?
האם אתה לא מסוגל לתכנן לנו משהו אחר? האם אין דרך שבה נוכל להמשיך להיות סאני והמלך מבלי שנצטרך לוותר על עצמנו?
כנראה שלא.
אסור לנו להיות יחד. וככה זה צריך להיות...
אין דרך אחרת.
ולמרות זאת איני מצליחה להפסיק להרגיש שאני לא אהיה שייכת למישהו אחר.
