אני זוכרת שכשהייתי ילדה שאלתי את אבא שלי איך נהיים פופולריים. הוא ענה לי שאין יש בלי אין כלומר שאם אני רוצה להיות ״אין״ אני חייבת לדאוג שמישהו אחר יהיה ״אווט״. אתם יודעים מה קרה אחר כך?
התחלתי לבכות. כאב לי הלב על כך שיש רוע בעולם. כאב לי לחשוב על אותו הילד בכיתה שלי שכולם לעגו לו. מאותו יום החלטתי שאין לי שום עניין בלהיות פופולרית. ההפך- הרגשתי שאני יותר טובה מהילדה הכי מקובלת בכיתה. ומאז המבט המתנשא לא ירד לי מהפנים.
לימים הילדה ״הזאת״ הפכה לאחת החברות הכי טובות שלי אבל נראה לי שעם השנים הבנתי את המורכבות והצורך שלה להיות מקובלת כמו גם שהיא עברה כמה תהליכים שגרמו לה להיות אדם האדם המורכב שהיא.
כן היא עדיין סוחפת אחריה את העדר אבל היום היא עושה את זה כי זה האוטומט שלה. היום היא יודעת שהיא יותר כמוני ממה שרצתה להודות ואולי שדוקא בשל כך הרגישה צורך להיות כמו כולם ואפילו להכתיב מה זה ״כולם״.
הרי בתוך תוכה היא לא דומה לאנשים הרגילים בכלל.
היא מיוחדת.
רק שהיא עשויה מחומר הרבה יותר אמיד.
ובכל זאת...
אני יכולה לגלות לכם סוד:
הדבר שמחבר אותי ואותה יותר מהכל הוא הכבוד לרגשות. ולא כי אנחנו חלשות. אנחנו פשוט רגשניות :).
