בכלל, יש לי נטייה להתרגז מכל מיני דברים קטנים.
לא בהכרח רואים את זה כלפי חוץ, אבל בתוכי אני מאוד 'עצְבַּנית"
אני בקלות כועסת על אנשים על כל מיני דברים, אפילו שהם לא אשמים בהם, ואפילו כשאני לא מכירה אותם בכלל.
למשל אם אני מנסה לרוץ לאוטובוס, ולפני אנשים שהולכים לאט וחוסמים את הדרך בלי לשים לב וכו'.
זה לא בהכרח כעס כזה שאני אשאר איתו אח"כ, כי בהגיון אני מבינה שהם לא אשמים.
אבל באותו רגע בתוכי, עולה לי מפלס העצבים.
ולמשל יש שכנים בבניין שמולנו, שפתחו את המרפסת שלהם.
לפני כן היו שם תריסים והם היו כמעט תמיד סגורים,
כך שיכולתי להשאיר את חלון האמבטיה פתוח ולקבל אוויר צח בזמן שאני מתארגנת.
עכשיו המרפסת שלהם פתוחה ישר לחלון האמבטיה שלי.
(והם דתיים אז אין מצב שאני אסתובב חופשי עם חלון פתוח).
אני כבר שנים מסתובבת עם טינה כלפיהם.
כאילו שהם אשמים במשהו.
כאילו שהם בכלל יודעים שאני קיימת.
אני מתה לעבור לתל אביב
