המום? מוכרע? מה התרגום המדויק יותר ל- Overwhelmed? בתקופה הקצרה שאני כאן, ההתקפות באות מכל הכיוונים -- בלוגים ואתרים שאני קורא, מאמרים, מחקרים, שיטות, בטיחות, פנטזיות, הודעות, צ'אטים, ובעיקר מכיוון המחשבות. ואני מוצף, לא מצליח לארגן את המחשבות בצורה קוהרנטית. כותב, מוחק, כותב, מפרסם, קורא, לא מרוצה. והתגובות חמות, מפרגנות, וזה, בדרך מוזרה, מנחם אבל מבלבל, מחמיא אך מלחיץ. והמוח שלי מותקף במחשבות בלתי פוסקות, במחשבות שמנסות בכוח לענות לשאלה אם זה בסדר, ורעיונות , ותוכניות, ובכוח מנסות לענות לשאלת המפתח: "למה?". אני כמו ילד ששיחררו אותו לבד בפארק שעשועים ענק. שביבי ההזדמנויות מציצים מכל כיוון, קוראים לו, לוחשים את שמו, והוא עומד, עושה צעד או שנים מפתח הפארק, עומד, ומסתכל. כמו הילד ההוא, אני יודע שאת זה אני רוצה, ולזה חיכיתי, אבל הפחד והנורמטיביות מציפים אותי. ואני קורא פה, ומזהה חלקיק מהתחושות, ואני חושב שאני צריך לעשות לעצמי אפטר-קר. :)
ואני לא יכול שלא להשוות את עצמי לאחרים, ואלו לא באמת התכונות והרגשות שמאפיינות את השולט הטיפוסי באתר פה, זה שיכול להתחיל שיחה עם מישהי שהוא לא מכיר ב"שמני את עצמך, כלבה, ותחכי לי על ארבע". אני לא מבין אנשים כאלה. אולי הם מתנהגים ככה כי הם חושבים שזה מה שמצופה מהם? אולי זה חלק מהפנטזיה שלהם? אולי יש כאלה ששולט כזה הוא חלק מהפנטזיה שלהן? אני, בכל מקרה, רחוק מזה כמו ווניל וביזאר.
קיבלתי החלטה בתחילת הדרך להיות אמיתי וכן. לא לעשות את עצמי כאילו אני כבר יודע הכל, ולא להשפריץ בטחון עצמי שאין לו בסיס במציאות. כתבתי גם אז שאני מודע שזה יכול להרחיק כמה נשים פה, שמחפשות את הבטחון העצמי המושלם, שרוצות דמות פנטסטית אבל פחות אנושית. אבל מה לעשות? אני אנושי. אז הדברים יקרו בקצב שלי, כשאני אהיה מוכן ובטוח מספיק שאני יודע מה אני עושה, כי אני לא לוקח על עצמי שום אחריות לפני שאני יודע שאני יכול לעמוד בה.
אני אדם פרטי מאוד, וגם ביישן באופי, וההתפשטות הפומבית הזו לא קלה לי. לא רק זו שאני עושה פה, בבלוג, בפומבי, אלא זו שאני עושה מול עצמי. אני יודע שזה כנראה טוב וחשוב בשבילי, אבל זה לא הופך את זה ליותר פשוט.
ופירגנתי לעצמי במנוי זהב. נראה לי שכלובי הרוויח את זה.
