אני חוזר הביתה מהמכון, מזיע ומסריח, והמבט שאת נותנת בי כמעט עוצר אותי בכניסה. "תתפשטי" אני אומר, עוד לפני שהדלת נסגרת. את מזדרזת לבצע, אבל זה לא כאילו יש לך הרבה בגדים להוריד, ומתקרבת אלי לחיבוק. יד מושטת לכיוון המצח עוצרת אותך. "למטה". את יורדת במהירות, כמעט נופלת, הידיים הולכות בעצמן אל מאחורי הגב. "תחלצי את הנעליים". את מזדרזת לבצע, מתירה את הקשרים ומשחררת את השרוכים עם הפה, חולצת את הנעליים עם הראש והכתף, ומורידה את הגרביים המיוזעות עם השיניים. הראש שלך מתעכב לרגע על כפות הרגליים, מרחרח, ואני תופס לך בשיער, ומרים לך את הראש, ונותן סטירה, לא באמת חזקה. "עוד לא", ומשחרר. את חוזרת לאותה התנוחה, המבט אל הרגליים שלי. "מה את רוצה?". הקול שלך קצת עמום כשאת מדברת לרצפה. "אותך". "מה את רוצה?". אני רואה את גלגלי השיניים שלך מתחילים לעבוד. "שתזיין אותי?". "אני שואל פה את השאלות. מה את רוצה?". "שתזיין אותי". "מה את רוצה?", והזריקה הקטנה של הראש, והשינוי המזערי בתנוחה שלך מראה לי שאת מתחילה לאבד סבלנות. "שתזיין אותי, שתכאיב לי, שתקשור אותי, שתצליף בי, שתקרע לי את הגרון, שתפתח אותי, תזיין אותי בתחת, תשתמש בכל הצעצועים שיש לנו ובעוד קצת, שתגרום לי להיות קטנה ומושפלת," העיניים שלך מחפשות אישור ולא מוצאות אותו. את מתחילה לדמוע, מתסכול או השפלה, ואני לא זז מהמקום, "שתשתמש בי כמו בובה, שתשאיר בי סימנים, שתרביץ לי ותירק עלי, שתגרום לי לצעוק ולהתחנן שתעצור, שתמשיך, שתשתין עלי." את הדבר האחרון את אומרת בנימה מתריסה. ואת כבר בוכה ובקושי מחזיקה את עצמך ככה, על הברכיים עם הפנים לרצפה. צריך ליישר אותך קצת, אז שוב מרימים מהשיער, ושוב סטירה, קצת פחות עדינה, ושוב את יורדת לאותו המקום, רק הפעם את מחזיקה את עצמך, והטון שלך הופך למעט יותר כועס. "לבכות כשאתה נכנס, להרגיש את המצבטים, להרגיש את היד שלך על הגרון לוקחת לי את החמצן, להרגיש את הדופק שלי בראש כשאתה מזיין אותי..." המילים נעצרות לך, כשאת חושבת מה עוד אפשר להגיד. "לגרום לך לאושר, למצוץ לך עד שאני נחנקת, ואז להמשיך, לבלוע לך את הזרע, להפתח בשבילך, להיות בשבילך". ואת עכשיו כבר שוכבת על הרצפה, הראש למטה, ואת בוכה בקול. אני מרים אותך מהשיער, קצת יותר בעדינות, מיישר את הפנים שלך אל מול שלי. הן נפוחות, והאיפור מרוח, והשיער סתור ודביק. "מה. את. רוצה?".
"שתאהב אותי".
