"זו היתה טעות". המחשבה מהדהדת לך בראש, כשהשמלה מורמת, והישבן נחשף, והמכה הראשונה נוחתת. "הוא לא יודע שעמוק בפנים אני נהנית מזה?", את חושבת כשהמכה הרביעית פוגעת, והתחתונים שלך נהיים קצת לחים. "בן זונה! למה באותה הנקודה בדיוק?", את חושבת בחצי חיוך כשהמכה העשירית מתחברת, ואת יודעת שזה ישאיר סימן לכמה ימים. אבל זה בסדר, את אוהבת סימנים. "אני לא אתן לו לראות שכואב לי", את חושבת בעקשנות אחרי שהצלחת לספור עשרים מכות, ואת מחניקה את הצעקה שמנסה לפרוץ החוצה. "בן של אלף זונות! תמות!", את צועקת לעצמך כשהדמעות יורדות למרות רצונך, מרטיבות את הפנים ואת הנשמה, והמספר מגיע לשלושים. "למה הוא לא מרחם? איך היד והלב שלו לא נעצרים כשהוא רואה אותי ככה?", את חושבת כשהדמעות כבר זולגות ללא הפרעה ומורחות את האיפור, והמספר מטפס לארבעים. "אבל למה באותה הנקודה, אלוהים, למה?", את כבר בוכה בקול רם, אבל את המחשבות את שומרת לעצמך, ואת יודעת שזה כבר לא יהיה סימן חמוד, אלא משהו שלא יאפשר לך לשבת במשך שבוע לפחות, ואת חושבת שהוא הגיע לחמישים, אבל רק אלוהים באמת יודע. "למה אני עושה את זה לעצמי? למה זה מגיע לי?", את חושבת, אבל מהפה שלך יוצאת רק המילה "למה?" ביבבה פתטית בכל פעם שהיד מתחברת, ואת חושבת שאת שומעת אותו אומר "שישים וחמש". "די! אני לא יכולה יותר!", את חושבת, ומנסה להשתחרר בכח מהיד הכבדה שמחזיקה אותך במקום, ואת לא מצליחה להזכר במילת הבטחון, ובינך לבין עצמך את לא בטוחה שהיא בכלל תעזור, והמכות מגיעות כמו מטרונום - אחידות, צורבות, צובטות, ואת כבר בוכה בקול רם. שבעים ושמונה. "איך זה שאני עדיין כאן? למה אני לא מאבדת הכרה?", את חושבת בין צעקת כאב לאחרת, והגוף שלך משתולל אל מול האחיזה שמרתקת אותך בקלות מרגיזה, והגוף שלך הוא כאב, והמהות שלך מצטמצמת לכאב, והקיום שלך הוא כאב מתמשך, ואת כבר לא מצליחה לזכור מי את ומי האיש הזה שמכאיב לך כל כך. תשעים. את כבר לא חושבת, את לא מצליחה לחשוב, המילים לא מתחברות, המילים כבר לא יכולות לתאר, המילים שלך, שאת כל כך גאה בהן - המילים שלך כבר לא שם, ואת דומה יותר לשלולית, מושפלת ומלוכלכת, והמכות הבאות נוחתות אפילו יותר חזק, ואת לא חשבת שזה בכלל אפשרי, בדיוק באותה הנקודה. תשעים ושמונה, תשעים ותשע, מאה. והצרחה שיוצאת לך עכשיו מהגרון, כשקרח פוגש את הדבר האדום/סגול הזה שפעם היה התחת שלך, מרעידה לך את הריאות, מזעזעת את הקירות, גורמת לתינוקות במרחק שלושה קילומטרים לבכות. וכשאת מושלכת לרצפה בגועל, את לא יודעת מה יותר כואב - המכות, ההשפלה, או האכזבה שגרמת לה. בעצם את יודעת. אלו המכות.
ואני שומע הכל. כל מחשבה, כל קללה, כל שביב של חוסר אונים, כל היסוס, כל כאב. ועל השפתיים שלי אין חיוך, אין הנאה, אין סיפוק, אין כעס. יש נחישות, ידיעה. והמחשבות עוד יגיעו, כנראה עם קצת יסורי מצפון, ואולי קצת חרטה, אבל מאוחר יותר, לא עכשיו. וכל דגדוג מכאיב ביד שלי מזכיר לי למה, והבכי שלה, שממשיך כשהיא זרוקה בפינה בזוהמה של עצמה, מהדהד בראש, מזכיר לי את מה שהיא עשתה, אבל מצליח לסדוק קצת את מעטה הנחישות. המסר הועבר והוטמע, וזה מסר של אהבה, ומסירות, ונתינה בלי סוף, וכשהיא תאסוף את עצמה, וכשהיא תנסה להתיישב בשבועיים הקרובים, היא תזכור אותו, היא תבין את המשמעות. אז אני מכסה אותה, ונותן לה זמן להרגע, ומלטף לה את הראש, ומזמזם שיר שקט, ומחבק, ומחבק.