את שוכבת על המיטה עכשיו. כל כך יפה. החבלים מתוחים, וגם את מתוחה לארבע פינות. קרן שמש עצלה נכנסת מהחלון וחוצה אותך לשנים, ואני לא יכול שלא לעמוד ולהתפעל ממה שיצרתי כאן. אני מסתכל על הרגליים שלך, והצד הסדיסטי שבי מרים ראש. מה יותר קל עכשיו מלדגדג אותך, ולראות אותך מתפתלת? לא. בינתיים לא. העיניים ממשיכות למעלה, ורואות אותך שם, פתוחה לגמרי, נוטפת. ממשיכות עוד קצת למעלה, ורואות את החזה שלך עולה ויורד במהירות. ויותר למעלה, שם הן פוגשות בעיניים שלך. פעורות, לא ממצמצות, מנסות לקלוט כל תנועה. העיניים חוזרות למטה, ואני מתחיל להיות רעב.
אני מתקרב אליך, תופס את השיער, ונצמד בנשיקה. הגוף שלך נמתח יותר אל מול החבלים, מנסה למשוך אותי אליו. הרעב מתגבר. היד עוברת אל הגרון, דורשת, סוחטת, ולחמצן אין סיכוי, כי גם אם היד היתה מאפשרת לו לעבור, הפה שלי על שלך לא מאפשרת לו להכנס. וכשההבנה הזו מחלחלת אליך, את מנסה קצת לברוח, אבל אין לאן, ואז את פשוט מקבלת את זה, וזה מרגיש כאילו את מנסה לזרז את זה, כאילו את רוצה שיגמר כבר החמצן. ואני משחרר, ואת נושמת בחזרה את החיים, ומסתכלת אלי במבט של עוד. והרעב הזה, הרעב הזה כבר אוכל אותי. אני מתיישב לידך, ושוב מקרב את הראש אליך. האפים שלנו כמעט נוגעים אחד בשני, ואני מעביר את היד שלי עליך. אין עדינות בתנועה הזאת, רק חשק, כאילו לסמן איפה את הולכת להרגיש אותי בעוד רגע. בחזה, בבטן, בירך, בשוק, בכוס. הו, כן, בכוס. ואת מנסה לשלוח לשון, אבל לא מגיעה, מנסה להתקרב עם הראש, אבל נכשלת, ואני מרגיש כל נשימה שלך. והיד ממשיכה במסלולה, עד שנעצרת על החזה, והאצבעות תופסות את הפטמה, וצובטות. בהתחלה בתנועות כמעט עדינות, ואז כבר לא. לוחצות, מושכות, וצובטות. ואני מרגיש את הנשימה שלך נעצרת, ורואה את העיניים שלך נעצמות, והנשימה חוזרת, ואפשר לשמוע בה את הכאב. ואת מנסה שוב, בכוח, להתחבר שוב לנשיקה, אבל לא, אני לא נותן לך. והרעב הזה כבר בלתי נסבל.
אני לוקח כרית ודוחף אותה מתחתייך, מרים קצת את האגן למעלה. את כולך מזיעה, רטובה, ואני הולך לאכול. אני מתמקם לי בנוח, מביט לשניה, ומתנפל כאילו לא אכלתי כבר שנה. את משחררת צעקה כזו ומתחילה להתפתל, אבל לא אכפת לי יותר מכלום. אני הולך לאכול עכשיו, ושום דבר לא יפריע לי, ולא, גם לא זה שאת מנסה להטביע אותי. אני תופס חתיכות עור עם השיניים, קפלי עור עם הלשון, בליטות עם השפתיים, אבל הצעקות שלך מסיחות את הדעת מהארוחה שלי. כמה לא מנומס. אולי את גם רעבה? אני לוקח את התחתונים שלך, מנגב איתן את הצלחת, ומכניס לך לפה, שתהני גם. ואני ממשיך לאכול, ואת עדיין לא מנומסת, אז אני לוקח כרית ומניח לך על הפנים, כדי שלא תפריעי לי.
וכשאני שבע, אני מתרומם. הכרית משום מה כבר לא על הפנים שלך, והן אדומות, והפה שלך נושך את שאריות התחתונים, ואת נראית קצת כמו חיה פצועה, נאבקת לנשום. ואני מתמקם שוב, ממש מולך, הגיע הזמן להוציא את הקלוריות שהרגע הכנסתי. וזה קצת מאתגר ולא הכי נוח, לזיין אותך בתנוחה הזאת, כשאי אפשר לסובב אותך או להרים לך את הרגליים, אבל החבלים מסביב לירכיים ולמותניים שלך נותנים לי נקודות אחיזה טובות, והרעש הזה, כשעור נפגש בעור בכזו עוצמה, זה הרעש הכי נעים בעולם. והצעקות שלך כבר לא מסיחות אותי, הן רק מעוררות אותי יותר, רק מתגרות בי לנסות מהר יותר וחזק יותר. ואני אוהב אתגרים. אני טוב באתגרים. קרן השמש העצלה כבר לא שם, וכבר מזמן איבדתי תחושת זמן, והדבר היחיד שקיים זה עור נחבט בעור. ואני מרגיש את זה בא, ורוצה לצעוק "לא! עוד לא!", אבל לא מצליח לחבר את המילים, אז זה בא, ובא, ואז בא עוד, וזה כאילו משהו סוחב את הנשמה שלי וגורר אותה החוצה דרך כל הגוף דרך הצינור הזה. ואני ממשיך עוד קצת אחר כך, אבל זה כמו.. זה כמו... זה כמו מסרקות ברזל, רק הכי נעים שיש. ואני יוצא, ואת פתוחה ונוזלת. אני ניגש אליך ושואל מה שלומך, אבל כנראה שגם את איבדת את היכולת לחבר מילים, אז אני יוצא מהחדר, ניגש למטבח כדי לשתות משהו, ואז חוזר.
ואת שוכבת על המיטה עכשיו. כל כך יפה. החבלים מתוחים, וגם את מתוחה לארבע פינות, ואני לא יכול שלא לעמוד ולהתפעל ממה שיצרתי כאן. ואני מתחיל להיות רעב.
